גם אם התערוכה מציגה רק חלק, אומנם נכבד, ממכלול יצירותיו של האמן הפולני טדיאוש קנטור, הרי בכל חדר או אולם בו מוצגים רישומיו הנפלאים, עיצוביו לתיאטרון שהם ברמה של גדולי האמנים (שעסקו גם בעיצוב מאקטים לתיאטרון, ויצירותיהם הוצגו ב-1979 בתערוכה הבלתי נשכחת "פריס-ברלין" במרכז פומפידו בפריס), או הפסלים המדהימים שלו, מלאי התעוזה, בהם הוא משתמש בבובות דמויות אדם, בחפצים משומשים, וממחיש את רעיונותיו החודרים ללב הצופה - ובמיוחד בסרטי הווידאו, שמנציחים את עבודתו התיאטרונית הכה שונה ממה שראיתם אי פעם - המסקנה היא, שזהו אמן ייחודי, שאין דומה לו. אין הוא חלק מאסכולה מסוימת, בן לזרם מוגדר, שיש עוד אמנים היוצרים בסגנון דומה, כזה שקשה לעיתים להבחין - האם זה פיקאסו, או חואן גרי, או ז'ורז' בראק. קנטור הוא קנטור, ואין לטעות בו. לעומת זאת, חרף ייחודו - הוא זורע ביצירותיו נגיעות ואיזכורים כמחוות לאמנים דגולים קודמים. כשהוא מצייר ילקוט תלוי על קיר, ומעליו הוא מצייר את ראשה של האינפנטה מתוך ציורו של וולאסקז, או כשהוא מתעד בצילום את שחקני הלהקה שלו בסצנת "שיעור באנטומיה" בעקבות ציורו של רמברנדט - זוהי יצירה שלו. על כך אין ספק. האיזכורים רק מגרים את הדמיון של הצופה המשכיל בעל הזיכרון הקולקטיבי. אכזבה מבויס ב-1979 בקטלוג המשותף לשני האמנים - בויס הגרמני, טייס בלופטוואפה הנאצי במלחמת העולם השנייה, אמן ששימש בצילומים יותר כדוגמן חמוד על-רקע יצירותיו בסגנון הרדי מייד הדל, וקנטור הפולני, שעבר שתי מלחמות עולם, כשהראשונה, המכונה "הגדולה”, היא שהטביעה את חותמה עליו במיוחד, יש מאמרים המפליגים בדברי הלל לבויס, אך לא מספקים דיים מידע על קנטור. אך עצם הביקור בתערוכות מדבר בעד עצמו. כך קרה לי ב-1979 כשביקרתי בתערוכת היחיד של בויס בניו-יורק. חשתי אכזבה מהשם שזכה לשבחים כה רבים בישראל, בעוד הרישומים שלו היו כה דלים וחסרי כשרון, שנדהמתי. שלא לדבר על אמנות שלא ראיתי שם. הזרם המושגי שהוא אחד מהמאורות של הסוגדים לו בארצנו, היה התוצרת היחידה שלו. מכיוון שלא חידש דבר, הייתה זו אכזבה עמוקה. לעומת זאת, קנטור, שלא ראיתי את עבודותיו כשהציג בישראל בביקור חד-פעמי עם קבוצת התיאטרון שלו, הרי תערוכתו במוזיאון ישראל הייתה בשבילי בגדר הארה. המיצבים, שרובם נטלו חלק בהצגות התיאטרון שלו, הם יצירות בפני עצמן. עזות ביטוי, בעלות מסר כשרעיון המוות מלווה את רובן. מה שמיוחד לו כבימאי, הוא נוכחותו על הבמה כל עת המופע, הערותיו לשחקנים, ויצירת המופע תוך-כדי. בהצגותיו הוא חוזר אחורה לזכרונות ילדותו, משם הוא דולה את הרעיונות, על שימוש בחפצים ישנים, כולם בעלי משמעות לצופים כמו ליוצר. הקולאז'ים שעשה בהם שילוב צילום ברקע של כיכר העיר ורשה, למשל, ועליה הדביק צילום של כסא (אלמנט חוזר ביצירותיו), בגודל שמקטין את העיר ומעצים את האובייקט, כפי שעשה קלאס אולדנברג בתקופת הפופארט בפסלי הענק של האובייקטים הכי יומיומיים - צילומיו אלה מרשימים ביותר. ניכר בהם חוש העיצוב והקומפוזיציה. זה לעומת זה בניגוד לבויס השכלתני, המעטיר הגות ורעיונות פילוסופים על גלי אבנים או גרוטאות שהוא מציג כעבודות, הרי טדאוש קנטור הוא חושני, רגשי, אכספרסיבי. אי-אפשר להישאר אדיש כשצופים בסרט הווידאו של המופע "הכיתה המתה". את הבובות ואת השחקנים הושיב על ספסלים המחוברים לשולחנות הארוכים, סגנון ריהוט הכיתה מתחילת המאה שעברה, סגנון שהיה קיים בחלק מהכיתות בגימנסיה הרצליה, עד שנחרבה והועברה לצפון תל אביב. מסביב הציב את החפצים. וסביבם - הקהל. כשהוא מהלך ביניהם ומעיר הערות. לימודיו באקדמיה לאמנות בקרקוב התמקדו בציור ובעיצוב במה, לכן כל מופע או מיצג שלו מורכבים מקונסטרוקטיביזם שהיה פרי הערצתו את מאלביץ וכן את פול קליי, ומהדימויים הפיוטיים של עלילותיו הפרגמנטיות. אך הקטעים שבים וחוזרים על עצמם, גם בהיגד הטקסטים וגם במופע. כשהמוות הוא חלק בלתי נפרד מהעלילה. ואין תמה. קנטור, בן לאב יהודי, הרי חי בפולין השסועה תחת מוראות המלחמה הגדולה, בהמשך - הכיבוש הנאצי במלחמה השנייה, (כשאז הסתתרה המשפחה אצל הדוד הכומר), ואחר-כך תחת השלטון הקומוניסטי. קנטור אמר שגדל בצל כנסייה ובית כנסת גם יחד, בעיירה קטנה בפולין. את לימודיו עשה בעיר טארנוב היפה, באזור גליציה, שהייתה מאוכלסת כמחציתה ביהודים. גם כיום, ניכרים בה עדיין הפאר וההדר ששלטו בה בטרם חרב חלק ממנה במלחמה. את לימודיו האקדמיים עשה בקרקוב, ששימשה לו כבסיס, ממנו יצא להציג ברחבי העולם. תערוכה מרתקת נוספת במוזיאון לאוצרת-אחראית התערוכה, סוזאן לנדאו (הפעם - יחד עם האוצר הפולני ירומיר ידלינסקי), חותמת התערוכה את שלישיית התערוכות הגרמניות שאצרה במשך שנות עבודתה במוזיאון ישראל. הקודמות היו לאנסלם קיפר ולגרהרד ריכטר. כעת נשאר רק לאחל לסוזאן הצלחה בתפקידה החדש כמנהלת אמנותית של מוזיאון תל אביב, במקום פרופ' מרדכי עומר שנפטר לא מכבר. ולמוזיאון ישראל - שאפו על ה-revival (תחייה/התחדשות) שהוא עורך בימים אלה בשפע תערוכותיו הן לאמני המושגיות והמינימליזם, הן בתערוכה מקסימה של ציורים יפניים של שחקנים-גברים המופיעים בתור נשים. תערוכה מרתקת בצורה לא רגילה. כך גם בתערוכת המחווה לתרבות היהודים החסידיים, שקרויה כאן "חסידות - לא רק שחור-לבן". תערוכה הגודשת את אולמות המוזיאון באלפי אנשים ביום, שכף רגלם לא דרכה מעודם על סף מוזיאון כלשהו. חלקם באים לחזות בפלא של אחד הרבנים שלהם שנחשף למצלמה עם כל משפחתו, הלבושים בהדר ובצבעים רכים, ולא רק בשחור-לבן. ובדרך לאולם התערוכה הם רואים קצת אמנות מהי, גם אם בעיניהם זו "תועבה". הביקור במוזיאון ישראל מומלץ בחום.