"מצאתי את אהבתי בפורטופינו" - שרה הזמרת דלידה באחד מלהיטיה היותר-ידועים של שנות החמישים, ולא בכדי. כל מי שכף-רגלו דרכה אי פעם בעיירה האיטלקית הרומנטית הזו, אינו יכול שלא להתאהב בה. כפר הדייגים הזעיר והעתיק הוא ממש גן-עדן עלי אדמות, הפורח בכל ימות השנה. המפרץ הקטן, לרגלי צוק-הר, מזרחה מהעיר גנואה, הפך זה מכבר למעגן היאכטות של החוג הנוצץ של ארץ המגף. כמעט על כל אחת מהן מצאנו גבר במיטב שנותיו, בחברתה של צעירונת, העושה כל שיש בידיה כדי להחזיר לו את ימי עלומיו. תמורת החסדים שהיא מעניקה למאהב שלה, רשאית עלמת החן לבקש ממנו את שלל הפיתויים שעשויה פורטופינו להציע למבקריה. כמו כל בעלי היאכטות, באנו גם אנו לפורטופינו בסופשבוע קייצי כדי לתפוס בה שלווה, אלא שבהבדל מהם עם מעט מאוד כסף וללא יאכטה. כבר במבואותיו של הכפר הציורי מצאנו את עצמנו תקועים במכוניתנו השכורה בפקק-תנועה ארוך ומתמשך, שהחל כבר בעיירת הקיט הסמוכה, סנטה מרגרטה. מעיירה זו מתפתל, עד לפורטופינו, שביל צר-מידות, אך דו-סיטרי. בשל כך נאלצות המכוניות הנוסעות לכיוון פורטופינו לעצור, כל אימת שחולפת מכונית מהכיוון הנגדי - מבחן מרגיז ומורט-עצבים-לכל נהג ישראלי שלו ורגוע כמונו. נוף שמיימי אלא שאנו עומדים במבחן הקשה, מבלי להזדקק לעקיפות מסוכנות, וזוכים בסופו של דבר להגיע בשלום למרכז-פורטופינו, בו מצוי החניון היחידי למכוניות. עד מהרה התחוור לנו שהיינו ממש ברי-מזל כשהצלחנו לתפוס את מקום החניה האחרון הפנוי. סחוטים, ובכל זאת מרוצים, אנחנו יורדים מהמכונית שלנו ותרים, בדחילו ורחימו, אחר מקום במלון היחידי הניצב במקום. אחרי ככלות הכל, פורטופינו היא מעל לכל מעגן ליאכטות, ולאו-דווקא למכוניות ולבתי-מלון. פקיד הקבלה של המלון המקומי מקדם את פנינו ב"ברוך הבא" לבבי ומפקיד בידינו צרר-מפתחות לחדר שלנו, שממנו נשקף נוף ציורי עוצר-נשימה. לנגד עינינו מתפרס לו מפרץ התכלת, בו עוגנות יאכטות וסירות-דייגים. לאורך המפרץ רחבה גדולה, שעליה פרוסות, אחת ליד רעותה, מסעדות-דגים לרוב, ומעל הרחבה, בצלע ההר, נשקפות להן טירות עתיקות, הטובלות בירק אין-סוף. אנחנו יורדים אל הרחבה כדי לחטוף משהו לאכול, אבל המחירים מרקיעי השחקים, שבהם נוקבים בעלי המסעדות, מרתיעים אותנו מיד. מסתבר שהם נועדו לבעלי היאכטות האמידים ולא לדלפונים שכמונו. רק במבואות כפר הדייגים אנו מוצאים, סוף-סוף, מסעדה כלבבנו, במחירים סבירים פחות או יותר. לאחר שאגרנו כוח, אנו עולים במעלה ההר, כדי לפקוד שם את הטירה העתיקה היחידה הפתוחה למבקרים. בטירת סן-ג'יורג'יו, בת 400 השנים, אנו מגלים יצירות-אמנות ושכיות-חמדה, בצד רהיטים נושנים שלא מהעולם הזה. ואחרי כל אלה, יש עוד מישהו שמעז להטיל ספק כלשהו באהבתי הגדולה את פורטופינו?