סביר להניח ששני הצדדים יצביעו על הנתונים המעודדים מבחינתם. הדמוקרטים יציינו שהשיפור במצבו של רומני, בעקבות הוועידה הרפובליקנית, היה קטן מהממוצע ביחס לוועידות קודמות; הרפובליקנים לעומתם יצביעו על כיוונם של כל אחד מהגרפים: האדום שבשבועות האחרונים פנה למעלה, לעומת הכחול שהחל לגלוש במדרון. המומנטום, נכון לשעת כתיבת שורות אלה, נמצא עם רומני - אך ייתכן בהחלט שהוועידה הדמוקרטית תקטע אותו. הגרפים של הסקרים הלאומיים מהווים אינדיקציה למגמות שכבר החלו להשתקף בסקרי דעת הקהל במדינות המפתח, אשר נערכים בתדירות נמוכה יותר. למרות זאת, במקרים רבים פרשנים נוטים להתמקד בנעשה במדינות הללו כאילו הן עומדות בפני עצמן, ולטעון כי המתחולל בהן חשוב יותר מהלך הרוח הכלל-ארצי. לכאורה מדובר בגישה מעמיקה יותר לבדיקה של מצב המרוץ, אך למעשה זוהי טעות. מדינות המפתח - אף שנכון שלכל אחת מהן מאפיינים משלה - מושפעות מאוד מהלך הרוח הלאומי, ולא להפך. הן אינן מתקיימות כמעין יקום המנותק משאר ארצות הברית. זה אינו כלל ברזל, אבל ברוב המקרים אפילו תזוזות קלות בסקרים הלאומיים צפויות להשתקף מהר מאוד במדינות המתנדנדות. התמקדות יתר במדינות הללו עלולה ליצור תמונה מטעה גם מסיבה נוספת. השיטה הנהוגה בכל המדינות בארה"ב (למעט נברסקה ומיין) קובעת כי מועמד שמקבל קול בודד יותר מיריבו גורף את כל האלקטורים. כתוצאה מכך, פער מזערי בסקרים יוצר אשליה אופטית של פער עצום במדד האלקטורים. אולם כל תנודה קטנה בהלך הרוח הלאומי - שכאמור, דעת הקהל במדינות המתנדנדות אינה מנותקת ממנו - משנה לגמרי את ספירת האלקטורים. לכן, רומני, שעד לפני כשלושה שבועות פיגר אחרי אובמה בפער עצום לכאורה של כמאה אלקטורים (270 דרושים לניצחון), סגר את רובו הגדול של הפער הזה לאחר שהטה לכיוונו לא יותר משני אחוזים וחצי שקודם לכן תמכו בנשיא. השורה התחתונה היא שרק במקרים נדירים למדי זוכה מועמד בבחירות לנשיאות בזכות ספירת האלקטורים במדינות, אף שברמה הארצית צבר פחות קולות מיריבו. למעשה, מאז שבנג'מין הריסון זכה בנשיאות ב-1888 אף על-פי שקיבל פחות קולות מגרובר קליבלנד, קרה הדבר רק עוד פעם אחת, בבחירות המפורסמות של שנת 2000, אז גבר ג'ורג' בוש על אל גור, וגם זה בזכות החלטה שנויה במחלוקת של בית המשפט העליון. המסקנה היא שחרף העובדה שמצב כזה יכול להיווצר בבחירות צמודות כמו אלה שמתרחשות השנה, חשוב לעקוב אחר הנעשה במדינות המפתח (ובשבועות הקרובים נעשה גם את זה מעל דפים אלה), אך חשוב יותר לעקוב אחר הלך הרוח הלאומי.

ואם צריך לתמצת במילה אחת את הלך הרוח הלאומי בבחירות הנוכחיות, הרי שהמילה הזאת היא: אכזבה. זהו האתגר הגדול ביותר שניצב לפני אובמה. כל משאלי דעת הקהל מראים שהאמריקנים עדיין מחבבים אותו באופן אישי, אך מאוכזבים מהתוצאות שסיפק להם כנשיא. האכזבה הזאת גדולה במיוחד על-רקע הקמפיין מלא התקווה של 2008, שהבטיח להם מציאות כלכלית אחרת. הרפובליקנים, אולי מעט באיחור, הבינו את העניין הזה, המגלם בתוכו את שתי נקודות החוזק והתורפה העיקריות של אובמה. בוועידה שלהם הם תקפו את הסוגיה המורכבת של נשיא אהוב אך מאכזב בצורה מתוחכמת למדי. ניכר היה כי הפנימו סוף-סוף את העובדה שמתקפות ארסיות כלפי אובמה רק יעוררו רתיעה בציבור, שעדיין מחבב אותו, ולכן המסר הכללי שחזר על עצמו בנאומים המרכזיים היה פחות או יותר זה: אובמה הוא בחור נחמד שבאמת יש לו כוונות טובות, אבל בתפקידו כנשיא הוא נכשל ולא הצליח לספק את הסחורה. "הטענה שלנו נגד אובמה איננה שהוא אדם רע", אמר הסנאטור מרקו רוביו, שהציג את רומני לפני נאום קבלת המועמדות שלו. "הטענה שלנו היא שהוא נשיא רע". עוד קודם לכן היטיב לתאר את האכזבה מאובמה המועמד לתפקיד סגן הנשיא, פול ראיין, בפנייה למצביעים הצעירים שבבחירות הקודמות יצאו בהמוניהם להצביע לאובמה: "בוגרי קולג' אינם צריכים לחיות את שנות העשרים שלהם בחדר השינה שבו בילו את ילדותם בבית הוריהם, כשהם בוהים בפוסטרים דוהים של אובמה ותוהים מתי יוכלו לעבור דירה ולהתחיל בחיים עצמאיים". את קו ההתקפה הזה, המפתיע והמחוכם באיפוק היחסי שלו ובכיבוש היצר המפעם ברפובליקנים רבים להשתלח באובמה על בסיס אישי, סיכם רומני עצמו בנאומו: "הלוואי שהנשיא אובמה היה מצליח, כי אני רוצה שאמריקה תצליח. אבל ההבטחות שלו פינו את מקומן לאכזבה ולמחלוקת... היום, ארבע שנים מאז ההתרגשות של הבחירות הקודמות, בפעם הראשונה מרבית האמריקנים מפקפקים בכך שלילדינו יהיה עתיד טוב יותר. זה לא מה שהובטח לנו".

אולם מי שחשב שרק הרפובליקנים הכינו שפנים טקטיים בכובע, התבדה בלילה שבין שלישי לרביעי, כאשר הדמוקרטים שלפו משום מקום - או יותר נכון מסן-אנטוניו שבטקסס - את ראש העיר ההיספאני חוליאן קסטרו בן ה-37. ממש כפי שלפני שמונה שנים הפקידו את "נאום המפתח" בוועידה בידיו של מועמד אלמוני לסנאט בשם ברק אובמה, וזה הצליח לחשמל את הקהל, גם קסטרו סיפק את הסחורה: "החלום האמריקני איננו ספרינט ואפילו לא מרתון. זהו מרוץ שליחים", הסביר בשפה ציורית לאלה שעדיין מחכים לנס הכלכלי שהבטיח אובמה. "המשפחות שלנו לא תמיד חוצות את קו הסיום בדור אחד. לסבתא שלי מעולם לא היה בית משלה. היא ניקתה בתים של אחרים כדי שתוכל לשכור דירה. ואמא שלי נלחמה קשה... כדי שבמקום שאחזיק בידיי מטלית אוכל לאחוז במיקרופון הזה". באופן טבעי, קסטרו, שנשא נאום מעולה, הושווה מיד לברק אובמה. אך מי שצפה בסדרת הטלוויזיה 'הבית הלבן' לא יכול היה שלא להבחין בדמיון המדהים בינו לבין דמותו של מאט סנטוס, שעל-פי העלילה כיהן גם הוא כראש עיר גדולה בטקסס (יוסטון) ונבחר לאחר מכן לנשיא ההיספאני הראשון בתולדות ארצות הברית. כך או כך, את השם חוליאן קסטרו שווה לזכור. אבל מי שגנבה את ההצגה בערב הראשון של הוועידה הייתה מישל אובמה. תוכן הנאום שלה, שהתמקד בהצגת הפן האישי של בעלה, היה אומנם צפוי, אך האופן שבו העבירה אותו הוכיח כי היא נואמת מחוננת המהווה נכנס אלקטורלי משמעותי עבור הדמוקרטים. בעוד ברק אובמה סובל מנתון נמוך יחסית של 47.2 אחוזי תמיכה בתפקודו כנשיא, מישל נהנית משיעור תמיכה של כ-65 אחוזים. מי שלפני כארבע שנים אמרה שמסע הבחירות של בעלה מהווה הפעם הראשונה שבה היא חשה גאווה בארצה, ונתפסה בקרב רבים כ"אישה שחורה זועמת", עברה בשנותיה בבית הלבן מהפך תדמיתי של ממש וכיום היא אחת הנשים הפופולריות ביותר באמריקה ובעולם. לא מעט מהפופולריות שלה, אגב, צברה אובמה בזכות מלחמת חורמה שהיא מנהלת בתופעת השמנת היתר של הילדים האמריקנים. היא הפכה (גם בזכות גזרתה) לאחד המותגים המזוהים ביותר עם אורח חיים בריא ושמירה על הרגלי תזונה מאוזנים.

מקום מרכזי נוסף ברשימת הנואמים בוועידה הדמוקרטית ניתן לביל קלינטון, הנשיא לשעבר שיחסיו עם ברק אובמה ידעו בעיקר מורדות. למרות המתיחות, שנובעת מההתמודדות רווית היצרים בין הילרי קלינטון לאובמה על מועמדות המפלגה הדמוקרטית ב-2008, בסביבתו של הנשיא המכהן הבינו שלאור התוצאות הכלכליות המאכזבות של כהונתו הם חייבים מליץ יושר בסדר הגודל של קלינטון. מעבר לפופולריות העצומה שלו ולקסם האישי שמאפיין אותו, מרבית האמריקנים זוכרים את כהונתו כתקופה של שגשוג כלכלי כמעט חסר תקדים. לכן, "חותמת כשרות" שתוענק על ידו למדיניותו הכלכלית של אובמה יכולה להיות בעלת משמעות. קלינטון, אגב, שרק בפריימריז של הבחירות הקודמות הגדיר את אובמה כ"מישהו שעד לפני כמה שנים היה סוחב לנו את התיקים" (אמירה שיכולה להתפרש גם כגזענית), סחט עד הסוף את ההנאה הגלומה במצוקתו של אובמה ובצורך הדוחק שלו בעזרתו. הוא לא נעתר בלי תנאים, ועל-פי הדיווחים, בניגוד לנוהג הוא סירב להראות לאנשיו של הנשיא את נוסח הנאום שתכנן לשאת בוועידה. פרט מעניין נוסף, מהזווית הישראלית, טמון במצע שאישרה המפלגה הדמוקרטית בתחילת הוועידה. במצע החדש, בניגוד לקודמו, כבר לא מופיע אזכור לכך שירושלים היא בירת ישראל. אומנם קיימת הדגשה של המחויבות לביטחון ישראל, אך כפי שאמר מיט רומני בתגובה להוצאתה של ירושלים, "הדמוקרטים בחרו להשמיט ממצעם הכרה ברורה במציאות פשוטה". למען ההגינות יש לציין כי מצעי המפלגות אינם מחייבים את המועמדים לנשיאות, אולם הם בהחלט משקפים - לפחות במידת מה - את הלך הרוח של בסיס התומכים שלהם. בעוד ששני הימים הראשונים של הוועידה הדמוקרטית נערכו באולם הכדורסל המשמש בשגרה את קבוצת ה-NBA שרלוט בובקטס, נאומו של אובמה אמור היה להיערך באצטדיון הפוטבול המקומי, המכיל קרוב ל-75 אלף מקומות. לפני ארבע שנים, בדנבר, קולורדו, הייתה זו הפעם הראשונה שבה נאם מועמד לנשיאות ממפלגה כלשהי באצטדיון פתוח ענק במקום באולם סגור. אז, היה זה צעד שהקרין עוצמה אדירה לנוכח ההתלהבות חסרת התקדים שעורר ברק אובמה. השנה מדובר היה בצעד מגננתי, שנועד למנוע מהרפובליקנים תחמושת נוספת אם יוכלו להצביע על התכווצות זירת הנאום כמדד להתכווצות הפופולריות של הנשיא ולאכזבה ממנו. אולם ממש דקות ספורות לפני סגירת הגיליון נודע שככל הנראה החליטו הדמוקרטים להעביר את הנאום לאולם הסגור, הקטן בהרבה, בתירוץ של "שיקולי מזג אוויר". שלא כמו בוועידה הרפובליקנית, שום הוריקן לא עושה את דרכו לשרלוט. ככל הנראה מארגני האירוע הגיעו למסקנה שהם אינם מצליחים למלא את האצטדיון. אובמה כבר לא ינצח בבחירות הללו. אם בכל זאת ימשיך לכהונה נוספת, יהיה זה בגלל שרומני הפסיד.