השר לבט"פ והמפכ"ל - אנטומיה של קונפליקט מובנה

הרצל שפיר היה המפכ"ל הראשון והאחרון, לפי שעה, שהוצנח לתפקיד מבלי ששירת קודם לכן במשטרת-ישראל. שפיר היה אלוף מוערך בצה"ל ואף התמודד על כס הרמטכ"ל. כמפכ"ל, הוא נאלץ לסיים תפקידו בתוך שנה מהיום שקיבל את הפיקוד על המשטרה, בשנת 1980, על-רקע משבר אמון כבד שהתגלע בינו ובין השר הממונה עליו, ד"ר יוסף בורג ז"ל. שפיר טען כי הוא הודח בגלל "תיק אפרסק". תיק אפרסק היה תיקייה שהכילה מספר ידיעות על שחיתויות שנקשרו באישים שהיו מזוהים עם המפד"ל, מפלגתו של ד"ר בורג המנוח. יודעי-דבר יודעים לספר כי היחסים בן האישים הגיעו לפיצוץ עוד קודם לכך. בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 הייתה משטרת-ישראל כפופה למשרד הפנים. כשנבחר מנחם בגין ז"ל לעמוד בראש ממשלת "המהפך" (1977), הוא יישם את תפישתו הדמוקרטית כי מיניסטריון כמשרד המשטרה, שאין לו אח ורע באף לא מדינה "מערבית" אחרת, אינו ראוי שיתקיים במדינה דמוקרטית. בכל הדמוקרטיות כפופה המשטרה למיניסטריונים כמו משרד המשפטים ומשרד הפנים. על כן הוא החליט לבטל את משרד המשטרה ולהכפיף את כל הגופים שהיו במסגרתו ובראשם משטרת-ישראל ושירות בתי הסוהר למשרד הפנים, שבראשו כאמור עמד ד"ר יוסף בורג ז"ל. החלטה זו, שבאה מתפישת עולם נאורה, המציבה את שלטון החוק כערך בפני עצמו, נבעה גם מתמימות וממידה של קוצר ראות. בשנת 1984 הוקם מחדש משרד המשטרה (השר חיים בר-לב המנוח). ברבות הימים בלע המשרד - שבשנת 1995 שינה שמו למשרד לביטחון הפנים - שני גופים שהיו במשרד הפנים: אגף רישוי כלי ירייה ושירות הכבאות וההצלה, ואף צימח גופים חדשים כמו הרשות להגנה על עדים מאוימים. בימים בהם הייתה המשטרה כפופה לשר הפנים, מינה השר בורג את מר יעקב מרקוביץ' לראש אגף המשטרה במשרדו. כך נוצר מצב מביך בו המפכ"ל היה כפוף לפקיד בכיר שאפילו אינו מנכ"ל המיניסטריון אליו הוא כפוף. למפכ"ל הרצל שפיר מציאות זו לא הייתה קלה ורק הוסיפה לניכור שנוצר בינו ובין השר הממונה.

שני טיטנים שהתנגשו זה בזה היו משה שחל ויעקב טרנר. שחל, פוליטיקאי ותיק ומנוסה עוד מהיום הראשון שנכנס לפוליטיקה ומשפטן בעל שם, היה שר המשטרה (1995-1992) והשר לביטחון הפנים (1996-1995). טרנר, טייס קרב רב בעל עבר מרשים של לחימה ופיקוד בחיל האוויר, שגויס למשטרה בדרגת ניצב, כיהן כמפכ"ל בין השנים 1993-1990. בתאריך 15.2.1993 הודיע השר שחל למפכ"ל טרנר כי עליו לסיים את תפקידו לאלתר. ביום הקודם התפרסמו בתקשורת ידיעות על כי מזכ"ל מפלגת העבודה, מר ניסים זוילי, נפגש עם טרנר והציע לו לרוץ לראשות עיריית תל אביב מטעם מפלגת העבודה. שחל טען כי מרגע זה נעשה טרנר ל"מפכ"ל פוליטי" והחליט מיד להדיחו. טרנר, לעומת זאת, טען כי שחל מבקש להיפטר ממנו כי סירב לבקשתו המפורשת של שחל, להחליף את צוות החקירה בפרשת אריה דרעי, מהלך שהיה פוגע אנושות בחקירה. העימות בין השניים הגיע למבקרת המדינה, מרים בן פורת ז"ל, אשר התבקשה להכריע בסוגייה. בתום בדיקתה היא העדיפה את גרסתו של שחל על פני טרנר. טרנר מיהר לעתור לבג"ץ וזכה, בעיקר בגלל פגמים שנפלו בהליך הבדיקה של בן-פורת, ובעיקרם העובדה כי ממצאי הבדיקה לא הועברו לטרנר להתייחסותו, לפני פרסומם. הקרב בין השניים הוכרע לכאורה בשדה המשפטי. כל צד טען שניצח.

מפכ"ל נוסף שמצא עצמו מתעמת עם השר הממונה עליו היה אסף חפץ (1997-1994). השר לביטחון הפנים היה תת-אלוף (במיל.) אביגדור קהלני. היחסים בין שני האישים היו מורכבים ולא פעם הגיעו לעימות. כך למשל היה כאשר אסף חפץ רצה למנות את ניצב סנדו מזור לראש אגף החקירות וקהלני התנגד, עד שהתרצה, בגלל עמדתו התקיפה והבלתי מתפשרת של חפץ. נקודת שבר נוספת ביחסים ביניהם נוצרה ככל הנראה בעטייה של החקירה בפרשת מינויו של רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה. בפרשה זו נחקרו כחשודים מספר אישים רמי-מעלה וביניהם אריה דרעי (שר לשעבר), אביגדור ליברמן (מנכ"ל משרד ראש הממשלה), צחי הנגבי (שר המשפטים) ובנימין נתניהו (ראש הממשלה). הנחרצות שגילתה המשטרה בחקירה זו הייתה כנראה לצנינים בעיני רבים. בתוך כך פנה השר קהלני לאנשי משטרה, ביניהם החוקרים בפרשת בר-און, ואמר להם כהאי לישנא: "האמת חשובה. אם אין כלום, אל תמציאו. אם יש - תחשפו". ראוי להבהיר, השר לביטחון הפנים מצא לנכון להזכיר לחוקרים, שעמדו לקראת סיום החקירה בתיק שעסק בחשדות לשחיתות ציבורית חסרת-תקדים, כי האמת חשובה וכי אל להם להמציא אותה, היינו לבדות ראיות או לזייף מסמכים! במילים אחרות, מבחינת השר קהלני היתכנות כי צוות חקירה, הכפוף ישירות לראש אגף החקירות, יעשה מלאכתו פלסתר היא אפשרית בהחלט. לא זו אף זו, השר קהלני מצא לנכון להעביר את המסר הנואל הזה לא בפורומים פנימיים סגורים, אלא דווקא בכינוס אליו הוזמנו גם עיתונאים רבים. נראה כי חשוב היה לו כי מאזיניו יהיו גם כאלו שאינם משרתים במשטרה, אלא במקומות אחרים. בהמשך יטען השר קהלני כי שמע על המלצות המשטרה בסיום חקירה זו אך מהתקשורת, והאשים את המפכ"ל בדיווח לא תקין אליו. אסף חפץ, שקיווה כי כהונתו כמפכ"ל תוארך במספר חודשים, עד אחרי יום העצמאות ה-50, בדומה להארכה שזכה מקבילו בצה"ל, הרמטכ"ל רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק, אולץ לסיים כהונתו בסוף שנת 1997, מבלי שזכה להארכה של מספר חודשים שציפה לקבל.

מערכת יחסים בעייתית נוספת שהתקיימה בין מפכ"ל ובין השר הממונה עליו הייתה בעת שיהודה וילק שירת כמפכ"ל (2000-1998) ופרופ' שלמה בן-עמי כיהן כשר לביטחון הפנים (2001-1999). אירועי אוקטובר 2000, המהומות הקשות שפרצו במגזר הערבי, וועדת החקירה הממלכתית שהוקמה בעטיין, חשפו מערכת יחסים עכורה בין מפכ"ל חזק ודעתן ובין פוליטיקאי שהמשרד האחרון שהוא רצה לעמוד בראשו - אם בכלל - היה המשרד לביטחון הפנים. ראש הממשלה אהוד ברק, שככל הנראה ביקש להחליש את בן-עמי שהלך וזהר בשמי הפוליטיקה הישראלית, מינה אותו לשר לביטחון הפנים כדי להבטיח את התרסקותו הפוליטית של הפרופסור השנון להיסטוריה. לשר שלמה בן-עמי היו טענות קשות נגד המשטרה ובעיקרן כי לא קיבל דיווחים כראוי, הן בכל הנוגע למוכנות משטרת-ישראל להתמודד עם הפרות סדר, והן לגבי מהלכים שהתרחשו במהלך ההתנגשויות בין האזרחים הערבים ובין כוחות הביטחון. "ועדת אור", ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראלים, באוקטובר 2000, מצאה ליקויים בתפקודו של בן-עמי והמליצה כי לא יחזור למלא את תפקיד השר לביטחון הפנים. לגבי המפכ"ל וילק, הוועדה קבעה כי הוא נכשל בשורה של עניינים, והמליצה כי לא ימלא תפקידים בתחום ביטחון הפנים. המלצות הוועדה ניתנו אחרי ששני האישים סיימו את כהונתם. וילק לא תכנן לשוב ולעסוק בביטחון פנים, בן-עמי לא העלה על דעתו לחזור למיניסטריון ממנו יצא מוכה וחבול פוליטית.

• בכתבה הבאה: אבי דיכטר ומשה קראדי, יצחק אהרונוביץ' ודודי כהן.