טיפול נקודתי

משרד המשפטים הפיץ לתגובות הציבור 'תזכיר חוק הורים וילדיהם'. אני מניח שמרבית תשומת לב הציבורית תיוחד לניסיון לשנות את נוהלי המשמורת על ילדים במקרה של גירושין. נראה מה ארגוני הנשים יאמרו על השינוי. אך הצעת החוק מציגה שינוי מהפכני ומקיף הרבה יותר. התזכיר מציע לבטל את האפוטרופסות החוקית של הורים על ילדיהם ולהחליף אותה במושג חדש: 'אחריות הורית'. השינוי אינו רק במינוח. החוק החדש מעמיד במוקד את זכויות הילד, ולא את התא המשפחתי כמכלול. הצעת החוק מונה באריכות את זכויות הילד, ומזכירה בין היתר את זכות הילד שישתפו אותו בכל מידע הקשור לטיפול בו. למשל, בעת שמתעוררים חילוקי דעות בין ההורים לילד, יש להגיע להסכמה בדרכי שלום. בהמשך החוק מוצע להורים להיעזר בתיווכו של צד שלישי כדי להגיע להסכמה עם ילדם. האם פירוש הדבר שהורים צריכים לפנות לעורך דין כדי לשכנע את הילד לקחת אקמולי? האדמו"ר מפיאסצנה, ר' קלונימוס שפירא הי"ד, שנרצח בשואה, כתב לפני שנים רבות על העצמת זכויות הילד: "למה בדורות הקדומים לנו כל חינוך שהוא היה מועיל... ולא כן עתה? הסיבה הפשוטה והעיקרית היא שהנוער קם וחושב את עצמו לאיש בטרם בא מועדו... רוח שטות זה עבר על בני הנוער לחשוב את עצמו לאיש בדעת ורצון, בעוד בו דעת מהופך ורצון בוסר ומר... הדבר הזה כל כך התלקח, עד שמשתוממים אנו לפעמים לראות תינוקות הכי קטנים, ורוח עצמית ואומץ מדומה זה כבר מבצבץ ועולה בהם לחשוב את עצמם לאנשים" (ספר חובת התלמידים). באינטואיציה הרוחנית הרגישה שלו הצליח הרב קלונימוס שפירא לאבחן ולהגדיר תופעה המגיעה לבשלות רק בימינו: טשטוש הפער האישיותי, המוסרי והחוקי שבין מבוגרים לילדים. חברת המבוגרים הופכת אינפנטילית יותר ויותר, בעוד חברת הילדים מאמצת יותר ויותר סממני בגרות מדומה. אפילו בגדי הילדים, ובעיקר הילדות, הופכים דומים (מדי) לבגדי המבוגרים והמבוגרות. על כך נוסיף את הסגידה המתמשכת לקִדמה. בעולם של מסורת, ההורים הם שלימדו את ילדיהם. בעולם שבו חילופי דורות מתקיימים כל חצי שנה בחנויות של אפל, הילדים הם שמלמדים את הוריהם. כאשר הטכנולוגיה הופכת חשובה יותר מערכים, ממנהגים וממסורות, סמכותם של ההורים כלפי ילדיהם הולכת ומידלדלת. הצעת החוק תיתן לתופעה הזו גושפנקא חוקית. כפי שנכתב בדברי ההסבר לחוק, זוהי "תפיסה נורמטיבית חדשה אודות מהות היחסים בתוך המשפחה". בעברית פשוטה: מהפכה. המשפחה אינה נתפשת עוד כיחידה אורגנית שמנהיגיה הם ההורים, אלא כאוסף של יחידים, שכל אחד מהם צריך להיזהר לא לפגוע בזכויות האחרים. אסור שהמהפכה הערכית הזו תעבור בלי דיון ציבורי ראוי.

בכל שנה לקראת יום הכיפורים צצים בעיתונות גילויים חדשים על המלחמה ההיא. גם מחלקת ההיסטוריה של צה"ל למדה שכדאי להשתתף בחגיגה והחלה לשחרר בכל שנה לקראת היארצייט פרוטוקולים חדשים מפי הנהג של דדו או הפקידה של גורודיש. זה כבר נראה לנו נורמלי, חלק מרצף ההכנות ליום הקדוש. אבל היו עוד כמה מלחמות בתולדות ישראל. האם אי פעם התפרסמו פרוטוקולים חדשים ממלחמת ששת הימים, או ממלחמת לבנון? אני חושד שהחיטוט האובססיבי בגנזכי מלחמת יום הכיפורים קשור פחות למלחמה ויותר לתאריך. התקשורת הישראלית אינה יודעת איך לבלוע את יום הכיפורים. את ראש השנה הפכו לחג התפוח בדבש, את חנוכה לחג הסופגניות ואת פורים לחג התחפושות. אבל תהליך הפולקלוריזציה של מועדי ישראל מתקשה לעכל את יום הכיפורים. הישראלים מכירים בקדושתו של היום החגיגי הזה. מחקרים מראים באופן עקבי כי בערך שני שלישים מהיהודים בישראל צמים ביום הכיפורים. זהו היום היחיד בשנה שהחברה הישראלית מכבדת בצעד ציבורי ספונטני, שאינו מעוגן בשום חוק: הימנעות וולונטרית מנסיעה ברכב. זוהי תופעה ייחודית בעולם - מדינה מפותחת שבמשך יום שלם המכוניות בה דוממות. חוקרים מרחבי העולם משתמשים בנתוני זיהום האוויר בישראל ביום הכיפורים, כדי לבדוק את השפעת הנסיעה בכלי רכב על איכות האוויר (המסקנה: השפעה דרמטית). במשך היום הקדוש יש אווירה מיוחדת ברחובותינו. בזמן תפילת נעילה אפשר לראות את הרחובות מלאים באנשים הנוהרים לבתי הכנסת, וזהו מראה מרומם ומרגש. לאור זאת, הייתי מצפה שהתקשורת שלנו תקדיש מוספים עבי כרס לערכיו הרוחניים של יום הכיפורים. אבל עיתונאינו מהססים לעסוק בקדוש ובנצחי. הם מנסים להסיח את דעתנו בהבלים - אבל כמה כבר אפשר לכתוב על חנויות האופניים? אז הנה, גילינו קלטת נדירה ובה שיעולים של טען-קשר מחטיבה שבע.

בעירנו מודיעין יש פארק נעים, 'פארק ענבה'. בימי חול המועד ממלאים אותו בעיקר תושביה החרדים של מודיעין-עילית הסמוכה. תושבי מודיעין, המממנים את הפארק בכספי הארנונה, מתמרמרים כאשר הם מוצאים את הפארק העירוני שלהם מאוכלס בצפיפות בתושביה של עיר אחרת. בפסח אירעה תקרית שזכתה לתהודה רבה בעיר: במופע שנערך בפארק, אורחת חרדית הכריחה אישה לרדת מהבמה בגלל דין 'קול באישה'. אתם יכולים לשער מה היו התגובות. למה תושבי מודיעין-עילית באים לפארק ענבה? מפני שאין להם פארקים בעירם. למה אין להם פארקים? משום שאין לעירם כסף. כאן השאלה כבר מקבלת גוון מוסרי: החרדים הרי עניים מתוך בחירה, שלא לומר מתוך אידיאולוגיה. אם הם מוכנים לוותר על הכול כדי ללמוד תורה - אשריהם. אך מתברר שהם אינם מוכנים לוותר על מנעמי החיים, אלא רוצים ששכניהם הלא-חרדיים ישלמו עליהם. אין מדובר בהכרעה פרטית של אדם אחד אלא בהכרעה ציבורית של קהל שלם. האם אורח החיים הזה הוא מוסרי וראוי? זהו ניסוח מתון של הקושי המוסרי היסודי באורח החיים החרדי: הם מטיפים לנו שתלמידי חכמים אינם צריכים הגנה צבאית, "רבנן לא צריכי נטירותא" - ובו בזמן נהנים מהגנתו של צה"ל. האם הם היו מוכנים שהחיילים המגִנים על מודיעין-עילית ישוחררו לבתיהם?! הביטוי הבלייני של הקונפליקט המוסרי הזה קל יותר לפתרון מאשר ביטויו הצבאי: השנה החליטה עיריית מודיעין להתיר את הכניסה לפארק בימי חול המועד סוכות לתושבי העיר בלבד.

מחקרים מהימנים קובעים שלהנהגת שעון קיץ אין שום השלכות כלכליות. החיסכון הזָניח בתאורה חשמלית מתקזז (ויותר מכך) עם שימוש מוגבר במזגנים. מנגד, אין לשעון הקיץ השלכות משמעותיות מבחינה דתית. החלוקה השונה של שעות הצום ביום הכיפורים אינה שאלה דתית, אלא שאלה של נוחות לאנשים דתיים. למעשה, שאלת שעון הקיץ כולה היא בסך הכול שאלה של נוחות. באותה מידה אפשר להתווכח בלהט על אורך הזמן שצריך האור האדום להיות ברמזור. אבל, כמובן, כל זה אינו סיבה מספקת לוותר על פולמוס טוב. למה שנוותר על ויכוח מוצלח? עדיף כבר לוותר על הקיץ עצמו. אני מציע את המהלך המתבקש הבא: תכונס ועדת מומחים מיוחדת, בראשות שופט בית המשפט העליון, כדי לקבוע סופית את מועד הפולמוס הדו-שנתי על שעון הקיץ. החרדים יטענו שהפולמוס חייב להסתיים לפני סוכות, כדי לא לפגוע בשמחת החג. האנטי-דתיים יטענו שהפולמוס חייב להגיע לשיאו לקראת חג המולד, כמקובל במדינות המתוקנות. מומחים מתחום בריאות הנפש יסבירו מהי השפעת עיתוי הפולמוס על שיעור ההתאבדויות. ואסור לשכוח גם את המומחים לבטיחות בדרכים. זהו הפתרון: ועדה מיוחדת לקביעת עיתוי הפולמוס בנוגע לשעון הקיץ. השאלה היא רק מה יהיה העיתוי שבו יוגשו מסקנות הוועדה. חוגים חרדיים רומזים שיש להם מה לומר בנוגע לשאלה מתי יוגשו המסקנות. מרצ כבר מכינה סטיקר.

חיים חפר נפטר, ותימלא הארץ בפזמוניו ובהספדיו. מאמר המערכת של 'הארץ' שאל בזעם מדוע שום נציג רשמי של הממשלה לא הגיע להלוויה. עד כדי כך נתפש מותו של חפר כאירוע הרה גורל. אפילו כותרת ב'מקור ראשון' התיימרה לנבא את העתיד (הנצחי) והכריזה: "השירים יישארו לנצח". כאילו מדובר ביהודה הלוי השני, לכל הפחות (אגב, בכתבה עצמה הובא ציטוט מפיה של זמרת עבר: "הוא היה אחרון הדינוזאורים!" דומה שהתכוונה לומר משהו אחר). האיש באמת היה פזמונאי מוכשר, וצריך להודות שהוא אכן הטביע את חותמו על התרבות הישראלית, כדברי הקלישאה שהדביקו לו כל מספידיו. השאלה היא למה. כלומר, למה תמלילנים ומלחינים הפכו לאושיות תרבות מרכזיות כל כך בחברה הישראלית. פעם הערכנו יותר סופרים ומלומדים, ולא פזמונאים. החברה הדתית אינה נבדלת בזה מהחברה החילונית. פעם שאלה אותי תלמידה האם הרב סולובייצ'יק והרב קרליבך פעלו באותן שנים. בשום תקופה אחרת בהיסטוריה היהודית לא היו נזכרים שני אישים כאלו במשפט אחד.