ביקור קצר בפריז יש לו תכלית כפולה בעת ובעונה אחת: להיות קצת שם ולא להיות כאן. לא מדובר בשכיות החמדה הרבות שאף בביקור של כמה שבועות תספיקו לחוות ולראות רק חלק קטן מהן ומשאר האטרקציות ש"עיר האורות" הנפלאה הזאת מציעה. מדובר בביקור "פתוח" כזה, של ארבעה ימים נטו, "תחת שמי פריז", כאשר השמיים הם בצבע תכלת עמוק ולמטה חשים משב רוח קל, ראשית צבעי השלכת וצבעי אקוורל של הבוטיקים המעוצבים אשר קורצים לנו.
אנו סתם פוסעים בנחת. לא שומעים קולות של אייפונים, לא את החדשות הלוהטות על חושת מריבה ליד "מערת המכפלה" וגם לא על הגרעין האירני, נהנים לצעוד ליד הליכתן המתופפת של נשות פריז המטופחות והאנשים מכל צבע מין ולבוש שעוברים לידינו וכולם חלק מפסיפס מרהיב.
האדם תוהה מה יש לפריז הזאת שאין לשום עיר בעולם. האם ויקטור הוגו, ז'אן פול סרטר, סימון דה בובואר, המינגוויי, פיקסו, דאלי, רנואר ושפע הסופרים, הציירים, השנסונרים, כמו אדית פיאף ואיב מונטאן, וכוכבי לכת וכוכבי שבת בבתי הקפה, האם הם שעשו את פריז? הם הוסיפו ללא ספק. אבל הם חיו או שהו בפריז משום שהיא פריז. זה הסוד שלה. היותה פריז.
לא הייתי זקוק לסרטו של וודי אלן; להתבשם מבתי הקפה הנפלאים שלה, אשר מלבד טיבם וניחוחם היו ועדיין הינם מוסדות תרבות בפני עצמם, עם היסטוריה משלהם; או לפסוע ברוגע באותו "אחו של אלישע" של פעם. שמו לקוח מאגדה יוונית, מקום מנוחתם האחרונה של הגיבורים הנעלים המיתולוגיים. כיום בשמו הצרפתי המלא L'avenue Des Champs Elyssees. "השדרות היפות ביותר בעולם" עטורות בעצים עתיקים שמקורם בסין. לא אורכם, כשני קילומטרים, ורוחבם, כ-70 מטרים - הם שמייחדים שדרה מופלאה זאת.
אין זה משנה כמה פעמים ביקרת בפריז וטיילת באותה שדרה מרהיבה ביופייה. היא לעולם לא מאכזבת, היא לעולם נשארה כמות שהיא אך גם מתחדשת. היא נושמת ונושבת חופש. היא מהווה סמל למרחב, לאופק, לסביבה ידידותית. העצים לאורכה של השדרה מטופחים להפליא ומשנים צבעים לעת הזאת. לרגע אתה חושב על השיר "החיים הוורודים" La vie en rose, שיר החותָם של אדית פיאף המדהימה.
בטיול בשדרה נפלאה זאת לא צריך להשתמש במפה או לתכנן. צריך רק ללכת בנחת בנתיב שמוליך אל כיכר קונקורד, עוד מרחב פריזאי מקסים שבלבו "מחט קליאופטרה". בשולי השדרה, משתלבים בהרמוניה מופלאה הבוטיקים והחנויות לסוגיהם, אשר למטייל כמוני לא משנה מה תכולתם אבל הם חג לעין. בכל הנוגע לעיצוב והמיצוב הם, לעניות דעתי, האמנות העכשווית. גם התצוגה המסחרית של חברת פיג'ו שאיתי נכדי ביקש לראות, היא פרומו יפה. ככה גם של חברת קרייזלר.
אם אתה רואה בחוץ פרחים, סימן שהם חזית לחנות פרחים. חנות פרחים באליזה היא פנטזיה צבעונית אחת גדולה. במרחב לא גדול, מיצג של פרחים וצורות שגורמות לך לומר וואוו! הפרחים המיוחדים ובעיקר הסידורים הם מלאכת מחשבת לעצמם. העין לא שובעת, אתה שואף בושם טבעי, רק תנשום וזה עובר לריאות ומשם למוח. וככה זה נמשך לאורך השדרה עם סטייה קלה במובלעות של "גראנד פאליי" ו"פטי פאליי" (הארמון הגדול והארמון הקטן) בואך למרחב הנפלא של כיכר הקונקורד, שגם לה אין דומה וגם בה אין זה משנה אם היית עשר פעמים או שזאת הפעם הראשונה.
אתה נפעם מן המרחב. אינך שואל כמה בניינים ניתן היה להקים, או שכונות שלמות, כשם שאינך שואל כמה מצרים ועבדים מתו בבניית הפירמידות וכמה סינים מתו בהנחת המסילה למערב ארה"ב. אתה אפילו לא חושב על זה. החיים חזקים מכל. זה כאן ועכשיו, ואולי זה חלק מן האווירה הפריזאית. העבר נמצא כרקע, בעוד שבאתונה הוא נמצא במרכז הבמה ואתה צריך לחזור לאחור ולדמיין איך היה העבר המפואר. אתונה כיום היא לא רק עיר של הפגנות בשל המצב הכלכלי הרעוע. היא לא עיר הדורה ואזור הנמל שלה – פיראוס - הוא "סלאם". פריז היא עכשווית. תמיד הייתה ולעולם כנראה כך תישאר.
ואתה ממשיך עד לגני טוולרי ונח ומזין את עיניך בצבעי הירוק השונים בפארק המלבני המדויק הזה. בוני הערים והאדריכלים הצרפתיים ידעו סימטריה מהי, הרמוניה מהי. ראו את וושינגטון. היא פרי תכנון בונה ערים צרפתי, פייר שארל ד'אנפן, שהוזמן לתכנן את בירת ארה"ב על-ידי הנשיא הראשון ג'ורג' וושינגטון.