בן-ענת גדל בבית בית"רי, לאב יוצא אצ"ל שהיה אסיר במשך שש שנים במחנה בריטי בקניה. הוריו קראו לו על שם איש אצ"ל. הוא נולד בנורדיה שבעמק חפר, אחר כך גר במושב תל-עדשים, וכיום הוא מתגורר במעלה-גמלא שבגולן. הוא נשוי ואב לחמישה בנים, שלושה כבר במילואים. את דרכו החל בגולני, ולאחר שנפצע עבר לחיל השריון ושם עשה את מרבית שירותו בסדיר ומילואים. במלחמת יום כיפור ירה לראשונה בטנק, אחרי שהוכשר במהירות הבזק, במה שנשמע כסיפור מילואים אופייני לתקופה שלפני מלחמת לבנון השנייה.
אגב שריון, בן-ענת אומר שלא מקובלת עליו ההבחנה בין מילואים בעורף למילואים בחזית. "ישיבה בטנק בטוחה יותר מהובלה של עשרות פגזים על משאית", הוא מדגים. ניסינו לתאם את הראיון איתו באחד מגדודי המילואים, אך הימים ימי חגים וצה"ל למד לאחרונה להסתדר תקופות מסוימות על בסיס הלוחמים בסדיר. "אין סיבה שאנשי המילואים יעשו את החג מחוץ לבית", אומר בן-ענת. "אנשי מילואים ייתנו את חלקם בזמנים נוחים יותר".
נוחים יחסית, כמובן. "כשהלכתי למלחמת לבנון הראשונה השארתי את אשתי עם המשק, עם ילד בן שנתיים, ועם בטן של חודש שמיני. אמרנו אז 'תסתדרי', והבנתי מי באמת המילואימניק האמיתי בכל הסיפור הזה. נשות המילואימניקים צריכות הכרה. אישה שבעלה יוצא לקורס מפקדים במילואים יכולה להיות עובדת במשרה שכותבת במקביל תזה, כשהחונך שלה לא בארץ ובכלל לא יודע מה זה מילואים וזה גם לא מעניין אותו. הצענו שמקומות העבודה ייתנו לנשים שבעליהן במילואים שעה חופשית ביום על חשבון המדינה, כדי שיהיה לה זמן התארגנות, אבל זרקו אותנו מהמדרגות".
בעבר, הוא זוכר, מי שלא הגיע לשירות מילואים נדרש לתת הסברים למכריו. היום התמונה אחרת. "המערך הזה מתמעט כי עניין השירות הצבאי כבר לא בלב האתוס, למעט בנישות מסוימות בחברה הישראלית. לפני חמש שנים אנשים בדקו למה השכן לא עושה מילואים, אבל היום אלה שבאים מבקשים שנדאג להם ולא מעניין אותם מי שלא הגיע. מילואימניקית זו שפה שדועכת". על-פי נתוני צה"ל שפורסמו לאחרונה, רק חמישה אחוזים מכלל האוכלוסיה נקראים לשירות מילואים. מתוכם, כשמונים אחוז מתייצבים בדרך כלל.
אנשי מילואים ביקשו להיפגש עם יו"ר הכנסת, ולקח הרבה זמן עד שזה יצא לפועל. מסתכלים עליכם בכלל בכנסת?
"יש חברי כנסת ששומעים אותנו ומבינים אותנו, אבל אף אחד לא מטפל בהיבט העיקרי. אנחנו רוצים שתהיה העדפה מתקנת שתיתן המדינה, רק כדי לתמוך ולא על חשבון על-אף אחד".
בפורומים צבאיים אתה מצליח להשפיע יותר?
"לדבר מילואימניקית במטה הכללי הרבה שנים זה יפה, וזה לא קל כי עולם המילואים כפוף לשני גופים - אזרחי וצבאי - משרד הביטחון וצה"ל. הצבא מבין אותנו, אבל יש לו דברים נוספים. מלחמת לבנון השנייה נתנה, בהקשר של מערך המילואים, תובנות בשוט ולא בדרך מושכלת, והצבא מתנהל לפי זה בצורה ברורה".
איפה מערך המילואים נמצא היום - אחרי המחדלים שהתגלו בו במלחמת לבנון השנייה, ולנוכח הטלטלות במדינות השכנות?
"יש מערך יציב מבחינה כמותית ומתאים לצרכים שלנו כרגע, אבל צריך להסתכל הלאה. אי-אפשר להשוות את מה שקורה היום למה שהיה לפני מלחמת לבנון השנייה. אנחנו מתאמנים טוב יותר, אבל מנגד האיום חזק ונדרשים עוד אימונים. צה"ל יצטרך את המילואים כדי להכריע, והשינויים מסביבנו ידרשו מערך חזק יותר. תמיד נרצה יותר, והרמטכ"ל מבין את הדברים ומאזן בין הצרכים. הרבה דברים נטו לכיוון המילואים".
לדעתך, ברגע האמת יגיעו אנשי מילואים במספרים גבוהים?
"אנשים יודעים שהאירוע הבא יהיה במחזור שלהם. הוא יהיה מתמשך ואי-אפשר יהיה לעצור ולחשוב, ולכן חשוב לנצל כל דקה כבר עכשיו. ביום פקודה אני מניח שנראה גיוס גדול יותר, וגם כאלו שלא באו כבר כמה שנים; אני מעריך את זה בכ-120 אחוזים. לאנשים ברור שהולך להיות קשה יותר, והמחיר יהיה כבד יותר בחזית וגם בעורף".
ומה לגבי הדור הבא של המפקדים במיל.?
"אני מתבונן קדימה בפסימיות. מי שמתקשה לעשות מילואים הם מחליפי המפקדים הנוכחיים. זה דור אחר שצריך להיות מטופל אחרת, ואי-אפשר לספר לו מה שסיפרו לי. החברה השתנתה ותומכת פחות, וכך גם שוק התעסוקה. אם לא ניקח את עצמנו בידיים יהיה אפקט לבנון השנייה. שוב נקבל נבוט בראש. אם הריבון לא יבין את זה אנחנו עלולים להגיע לשם".