בזיוה שמיר פגשתי לראשונה לפני כ-20 שנה באמצעות ספרהּ המכונן "עוד חוזר הניגון: שירת נתן אלתרמן בראי המודרניזם". מאז אני ממליץ על הספר המצוין הזה כמבוא לרוצים להתקרב לשירת אחד מגדולי משוררינו. פרופ' שמיר חיברה ספרים רבים, בעיקר על ח"נ ביאליק ועל אלתרמן. עכשיו יצא לאור ספרה "לפי הטף", על המעשיות המחורזות לילדים שחיבר ביאליק. את צעדיה הראשונים בחקר הספרות עשתה במחצית השנייה של שנות ה-60. 40 שנה לימדה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, ולאחר פרישתה היא ממשיכה ללמד בסמינר הקיבוצים ובמרכז הבינתחומי בהרצליה. הפרספקטיבה שהיא מציעה על עולם הרוח הישראלי אינה שכיחה.
ביוני האחרון פירסמה שמיר מאמר ביקורת חריף על מצב מדעי הרוח באקדמיה הישראלית. המאמר עורר סערה, לא רק במונחים אקדמיים, אלא גם תקשורתיים. שמיר, שהייתה גם יו"ר מקצוע הספרות במשרד החינוך, קרובה אצל מקצועה כחוקרת ופרשנית ספרות, אבל מסיקה על כלל מדעי הרוח בישראל.
"מעטים בימינו אנשי הרוח הראויים לשמם", כתבה שמיר במאמר, "שכן תקופתנו הבתר-מודרנית, חרף חזותה הנאורה, המרבה להניף דגלים הומניסטיים והומניטריים, הולכת והופכת לתקופה פונדמנטליסטית, שאינה מעודדת חשיבה עצמאית, חקירה ודרישה. כיום רבים מאנשי האקדמיה, הסופרים ואנשי התקשורת ממלאים פיהם מים. בין מרצון ובין מאונס, במתכוון או שלא, הם מטאטאים את האמת הכמוסה בליבם אל מתחת לשטיח".
שמיר הזהירה כי "הולך ומתהווה מצב, שבו לכל השאלות תשובות ידועות וערוכות מראש, ולא אצל החרדים בלבד, אלא בעיקר אצל הפלג המכנה עצמו 'ליברלי'. החוגים החילוניים המציאו לעצמם מיני 'דתות' דוגמטיות חדשות (מגדר ו-Queer Studies, פוסט-קולוניאליזם, אקולוגיה וכו'), שהנחות היסוד שלהן מקודשות ובלתי ניתנות לערעור".
אמנם שמיר מבהירה שהתחומים הללו ראויים למחקר, אבל "בתנאי שלא הופכים אותם לדוגמות מקודשות שכל המנסה לערער על האקסיומות שלהן מתחייב בנפשו". היא קובעת שרוב המחקרים בפמיניזם, למשל, אינם מחקרים תיאוריים, המציבים סימני שאלה ומנסים לענות עליהם, כי אם "פסאודו-מחקרים מגמתיים ומכתיבי פעולה, שבהם העובדות והנתונים לא ישנו את התוצאות הידועות מראש". מניסיונה, "כל מי שינסה לבדוק את תקפות האקסיומות של 'הדתות' החדשות, שנסתפחו למדעי הרוח, למדעי החברה והמדינה ואפילו למשפטים, יוקא עד מהרה מן הקהילייה האקדמית ויוקע אל עמוד הקלון".
"מעטים יהינו", היא קובלת, "להודות בגלוי שאחדים מהחוגים באוניברסיטאות הגדולות בישראל, כבמקומות רבים בעולם, מהלכים כיום בשוליה הסהרוריים של המפה הפוליטית, ותחומי דעת לא מעטים המירו זה כבר את המחקר המוצק ב'שיח' אופנתי". בחוגים מסוימים, מספרת שמיר, כבר אי-אפשר להשמיע כל דעה, "כי 'אבירי חופש הדיבור' יזדעקו לאלתר ויחרימו ללא דיחוי כל דיבור 'בלתי תקני', ירעישו עליו עולמות ויערכו לו דה-לגיטימציה פומבית. איש אף לא יודה בכך שבחוגים לא מעטים כבר אי-אפשר לתת אמון בדברי רבים מהמרצים, הנגועים בחשיבה רדיקלית סהרורית, ואלו משתמשים במושאי מחקריהם ובנושאי ההוראה שלהם אך ורק כבקולב לתליית אקסיומות פוליטיות קיצוניות".