אני לאיטליה נוסעת. לא משנה לי מה יגידו המבקרים האחרים על הסרט. רדוד, שטוח, לא מצחיק. המדיה הקולנועית בשבילי היא באמת צלילה חושית לתוך המסך הגדול בכל נשמתי, להבין את הדיאלוגים במקורם, ולהרגיש כאילו אני שם, במקום. רואה את המראות, הנופים, יושבת בבתי הקפה, טועמת מן המאכלים, מתחברת למנטאליות של תושבי המקום, ומעריצה את הלבוש, המכוניות, הבתים, הלימונים, הזיתים והמאפים. ובעיקר אמורים הדברים בסרט שקורה באיטליה. לא סתם איטליה, טוסקנה, רומא. מה עוד יכול אדם לבקש בסתם אחר-הצהריים של יום חול בארצנו המסוכסכת.
כך קרה לי בסרט האחרון שראיתי השבוע "המדריך לאהבה". לסרט הקליל הזה אין שום יומרות פילוסופיות או קולנועיות. הוא אמור לתת משהו מטעמה של איטליה. רוברט דה-נירו המגלם בסרט אמריקני, אלמן, פרופסור לארכיאולוגיה, שעבר השתלת לב ובא לסיים את חייו ברומא, אהוב עלי במיוחד, בכל תפקיד שיעשה. הוא מתאהב בבחורה (מוניקה בלוצ'י) כבת ארבעים, בתו של שומר הבניין בו הוא גר, ידיד שלו, שחזרה לבקר את אביה מצרפת, שם עסקה בחשפנות, רחמנא לצלן, ושלא על דעת אביה.
כמו-כן מסופר בסרט על שני גברים נוספים, האחד צעיר יפיוף (כפי שרק איטלקי מסוגל להיות), מאורס לחברתו, אולם לרגל עבודתו כעורך דין, הוא נאלץ לעזוב אותה למספר ימים, בהם הוא מתאהב באיזו אישה נשואה, ומקיים איתה מין לוהט. השלישי - איש מכובד בגיל העמידה, נשוי, מיושב, נתפס לאיזה פיתוי, המגיע אליו מצד בחורה חולת נפש, המתחזה לפסיכולוגית.
כל שלושת הגברים מתפתים לקשרים לא קונבנציונליים עם נשים יוצאות דופן, כשלכל אחד מהם איזו נקודת תורפה באופיו, באורח חייו ובהתנהלותו. העובדה היא שהם מקושרים לנשים המפתות דרך הפן החריג והשונה שלהן. לסיכום אפשר לומר שכל מי שאוהב את איטליה ואת השפה האיטלקית - שיילך לצפות בסרט.