פעילותו הרב תרבותית של אכרם חסון מצטיירת כעשייה שיש בה לפלס דרכים, לחולל שינויים בחברה הישראלית: ח"כ חסון מזכיר שוב ושוב, כי ב-2007 אישרה הכנסת את חוק המרכז למורשת הדרוזים בישראל תשס"ז. על-פי החוק שאושר, מטרת המֶרכּז היא לחנך, לחקור ולהגביר את המודעוּת למורשת העדה הדרוזית. כאשר חסון מציג את הדרך ואת המטרה עיניו נוצצות, הדאגה לחיבור בין חלקי החברה הישראלית היא בנפשו: חשובה לו הברית בין החברה הישראלית, בין ההנהגה בישראלית - לחברה הדרוזית. לדברי אכרם חסון, כשהחוק נחקק הוא זכה לתשבחות רבות על הרגישות של הממשל הישראלי לעדה הדרוזית, שתורמת למדינה ולכוחות הביטחון שלה. "הגדירו את הברית בינינו כברית דמים שהיא גם ברית חיים", אומר לנו ח"כ אכרם חסון. מספר הנופלים הדרוזים במערכות ישראל ידוע לכול, ומדי שנה מתקיים טקס יזכור לחיילים הדרוזים בבית "יד לבנים" בכפר דאלית אל כרמל (שהוא גם "בית לורנס אוליפנט"). בבית הזה חוּבַּר המנון "התקווה" על-פי המסורת, כיוון שנפתלי הרץ אימבר היה מזכירו של לורנס אוליפנט וסיפר לא פעם שבחדרו בכפר חיבר את ההמנון. "מכאן תצמח התקווה", אומר לנו ח"כ אכרם חסון. בשנת תשע"א (2011) קיימנו במקום בעצה אחת עם אכרם חסון טקס יזכור לחיילים הדרוזים כמיזם משותף של אגודת הסופרים העברים והמשוררים הדרוזים בכפר. הִנחו את הטקס בלפור חקק ונביל נאסר אלדין. בלפור חקק חיבר אז נוסח מיוחד של יזכור לחיילים הדרוזים, והטקס צולם ותועד. אכרם יודע להיאבק על דרכו ללא פשרות, שכן היעד מקודש בעיניו: ח"כ אכּרם חסון פנה במכתב חריף לאגף התיאום, המעקב והבקרה במשרד ראש הממשלה והוא ביקש לקיים את שהובטח ולהוביל למימוש החוק. בישיבת ועדת הכספים של הכנסת הפנה ח"כ חסון שאלות אלו לשר האוצר ד"ר יובל שטייניץ. הוא הציע לשר האוצר חלופה מעשית שתקל על מימוש החוק: להפנות את "הרווחים הכלואים" להשקעות בתוך המדינה, בפריפריה וביישובים הדרוזים. הוא שאל מדוע הממשלה מוותרת על גבייה של 50 מילארד שקלים מהחברות ועושה להן הנחה משמעותית וגובה רק 3 מילארד שקלים. "הרי אותן חברות" , אומר ח"כ חסון, "קיבלו הטבות של מאות מיליוני שקלים ממרכז ההשקעות ונהנו מהטבות מס".

ח"כ חסון הוא לוחם ללא חת, דמות של מנהיג שיודע לא רק להתוות חזון אלא גם להוכיח עצמו כאיש מעשה: חסון נאבק שנים לשיפור החיים של הדרוזים בישראל. לדבריו, השירות הצבאי של הצעירים הדרוזים יוצר ציפיות לשוויון מלא בחיים האזרחיים. קשה להם לשאת את הפער בין התרומה לצה"ל והנפילה עם היציאה לחיים האזרחיים. הציבור הדרוזי מצפה, שייקָבעו תוכניות מתאר לכל הכפרים הדרוזים, שיוכרזו שם אזורי תעשיה ויושלמו תשתיות של כבישים, מערכות ביוב, וגם...תשתיות לתיירות. בעצם, למה לא? "אנו חלק מן המדינה הזאת, אוהבים את שׂפתה", אומר אכרם, "וצורם לי שאני רואה שילוט על חנויות לא בשׂפה העברית." עלינו לזכור שהדרוזים תורמים למדינה, ויש גם "תנועה דרוזית ציונית" בראשות יוסף נאסר אלדין. בנו, כרמל נאסר אלדין, הוא היום יו"ר מועצת דאלית אל כרמל. מי שמנהל את בית "יד לבנים" הוא אמל נאסר אלדין (לשעבר חבר כנסת), ששָכַל את בנו ואת נכדו במלחמות ישראל. "אנו מצפים לסיוע של הממשל", אומר אכרם. "האם מינהל מקרקעי ישראל לא יכול ללכת לקראת הציבור הדרוזי? האם לא הגיעה השעה, שיקום המרכז למורשת הדרוזים בישראל?" הציבור הדרוזי מקים מתוכו מדי שנה עתודה של כוח אקדמאי, והם מצפים להשתלב גם בשירות הציבורי. זו גם משימה חשובה לפעילותו של ח"כ אכרם חסון.

הדרוזים חוזרים ומזכירים לנו את הקִרבה בינינו לבינם, בין משה רבנו ובין חותנו שהיה יִתרוֹ. יִתרוֹ הוא אחד הנביאים של העדה הדרוזית. הקשרים בן הדרוזים לבין התנועה הציונית הבשילו בשנות השלושים של המאה העשרים. בשנת 1929 הושגה הבנה בין שייח' סעיד מועדי ובין דויד הכהן מתנועת העבודה. בימי "המאורעות" (1939-1936) נָקטו הדרוזים עמדה ניטרלית, ואפילו גישה אוהדת לצד היהודי בסכסוך. באותם ימים התקיימו מפגשים בין יהודים ודרוזים בשפרעם, בירכא, בדלית אל כרמל ובפקיעין. תוכננה הגנה משותפת על הכפרים היהודים והדרוזים, ועם הזמן גם נרקמו קשרי מסחר. מדינת ישראל הכּירה בדרוזים כקהילה דתית נפרדת מן הקהילה המוסלמית (1956), חקקה את חוק גיוס חובה לצה"ל של הדרוזים (1957), יסדה מועצות דתיות דרוזיות (1961) ובתי דין דתיים דרוזים (1962). הוקמה מערכת חינוך לדרוזים הכוללת פרקים על המורשת הדרוזית. הדרוזים הגיעו לדרגות קצונה בכוחות הביטחון, וזכוּרים אל"מ נביה מערי מכפר חורפיש וסא"ל חוסין עלי אמאר מג'וליס שנפלו במלחמות ישראל. העדה הצמיחה מתוך אלוף בצה"ל, אלוף יוסוף משלב מכפר אבו סנאן, ואזרחים דרוזיים שימשו בתפקידים בכירים בסגל הדיפלומטי. אכן, המדינה עושה למען הדרוזים, עושה לא מעט.

"אנו מצפים לשילוב מלא, לאזרחות מלאה" אומר ח"כ אכרם חסון. השבוע העניקה לו אגודת הסופרים העברים את "אות קסת הזהב" על תרומתו לאגודה ועל סיועו לתהליך החקיקה של "חוק הלשון העברית", שעדיין לא הגיע לסיומו. המאבק של ח"כ ד"ר אכרם חסון להקמת בית המורשת הדרוזית מעורר אהדה. כפי שיש היום ברחבי הארץ בתי מורשת לקהילות ישראל השונות (בית מורשת יהודי בבל, בית מורשת יהודי טריפולי, מרכז למורשת יהודי תימן וכיו"ב), "הגיעה השעה להקים את בית המורשת הדרוזית", אומר אכרם.

לסיכום:

הדרוזים נאמנים לזהותם. הם דרוזים גם על-פי לאומיותם וגם על-פי דתם - ובזה הם דומים לנו היהודים. גם אצלנו, גם אצלם - יש זהות בין דת ולאום. חשוב להדגיש: אנחנו שותים מאותו טס נחושת את הקפה שלנו. כי הדו-שיח עם הדרוזים מתחיל בקפה. אם דרוזי אומר- חס וחלילה- לאדם "מָא בַּשרבּש קַהווַתַכְּ", אין שׂיח יותר! השׂיח מתחיל באותו קפה, בקִרבת נפש. וזה גם המפגש בינינו לבינם, כי אנו שותים אותה תמצית, ספוגים באותה מהות. הדרוזים הם כוס הקפה שלנו...