בוחרים שלא לבחור

"אני חושב שרוב רובם של ערביי ישראל רוצים להיות חלק ממדינת ישראל", טוען נזיר מג'לי. "אם מסתכלים על הנוכחות של הציבור הערבי בישראל אנחנו יכולים לראות את האנשים שלנו בכל תחום ותחום. יש רופאים ערבים בכל מקום, יש שחקני כדורגל מצוינים, ערבים נמצאים בתרבות הישראלית, בטלוויזיה ובתיאטרון ויש להם נוכחות הולכת וגוברת בתחום ההיי-טק. זה מראה שהערבים בישראל רוצים להיות חלק מהמערכת". אז מדוע הנוכחות הזאת לא מתורגמת במלואה לכוח פוליטי? על-פי הנתונים שמספק מג'לי, 53% מהלא-מצביעים אינם מצביעים בגלל חוסר אמון בפוליטיקה הישראלית, 33% לא מצביעים בגלל חוסר אמון בפוליטיקאים הערבים ו-7% בלבד לא מצביעים מסיבות אידיאולוגיות עקרוניות. ג'עפר פארח, ראש ארגון 'מוסאווא', מציג נתונים אחרים. לשיטתו, רבע מבין הלא-מצביעים עושים זאת מסיבות אידיאולוגיות. לדעת פארח קו פרשת המים בין החברה הערבית ליהודית נוצר כאשר השמאל חזר לשלטון והעמיד את אהוד ברק כראש ממשלה. "יש מגמה של ירידה במספר המצביעים מתוך המגזר הערבי משנות ה-50, אבל הירידה הגיעה לשיא בשנת 2001, כאשר המגזר הערבי החרים את הבחירות". בשנת 99' כבש אהוד ברק את השלטון וזכה ל-95% מקולות הערבים (הבחירות אז נעשו בשני פתקים), אך אירועי אוקטובר 2000 שרפו את הגשרים בין מפלגת העבודה לציבור הערבי. בבחירות לראשות הממשלה ב-2001, שבהן הפסיד לאריאל שרון, קיבל ברק רק 18% מקולות הערבים. פארח טוען שעיקר האכזבה בקרב הציבור הערבי נובעת מהיחס של מפלגות השמאל למגזר. מהימין, הוא אומר, אין לו ציפיות אבל ממפלגות השמאל היו לו וכולן הכזיבו. "לציפי לבני הייתה הזדמנות להזמין את המפלגות הערביות לממשלה. היא אפילו לא ניסתה. כשאריאל שרון הקים ממשלה הוא דיבר עם המפלגות הערביות והזמין אותן. היה ברור שהוא לא יצרף את המפלגות הערביות אבל הוא הזמין. לבני אפילו לא שלחה מסר. גם כשרבין היה צריך גוש חוסם הוא ידע לפנות למפלגות הערביות. אבל להזמין אותן לממשלה? ממש לא. ואני לא רוצה להתחיל לדבר על אהוד ברק ועל הנזק שלו ליחסים בין החברה הערבית ליהודית".

לצד קולות הביקורת כלפי הפוליטיקה הישראלית, ישנם גם קולות הקוראים לחשבון נפש בקרב המגזר הערבי והמנהיגות הערבית פנימה. ד"ר מרי טוטרי, ראש החוג לאזרחות במכללת אורנים ומרצה באוניברסיטת חיפה, מותחת ביקורת חריפה על ממשלות ישראל לדורותיהן. היא סבורה שמדינת ישראל צועדת ב"מסלול ישיר לפאשיזם", שהחברה הישראלית צריכה להתבייש בכך "שאנשים כמו מירי רגב ואנסטסיה מיכאלי וחברי מפלגת 'עוצמה לישראל' צועדים בכנסת", וש"התקשורת הישראלית מגויסת בניסיון להציג את חברי הכנסת הערבים כלאומנים קיצוניים שרק דואגים לפלשתינים ולא לחברה הערבית" - אך אחרי כל האמירות הללו היא סבורה שהפוליטיקה הערבית תקועה בעולם ישן שלא מקדם את הציבור הערבי. "יש מגמה של אי אמון בחברי הכנסת הנוכחיים", קובעת ד"ר טוטרי. "רבים בציבור הערבי אומרים שהמפלגות הקיימות אינן מייצגות אותם כהלכה ויש מאיסה בפוליטיקה הלא נקייה". לדעת טוטרי, מגמת הריחוק מהמפלגות הערביות באה לידי ביטוי בעיקר בקרב הדור הצעיר. "אין נציגים של צעירים במפלגות הממסדיות, וההרכב המיושן והקבוע הזה גורם להתרחקות של בני נוער מהתהליך הפוליטי. כשמסתכלים על מפלגות אחרות, נגיד מפלגת העבודה, אפשר לראות שם את הסטודנט איציק שמולי שהתברג ברשימה. כך גם בבית היהודי שבה נפתלי בנט עומד בראש המפלגה. אין צעירים מקבילים כאלה במפלגות הערביות. המחקרים מראים שהדור הצעיר באוכלוסיה הערבית לא חושב שהדור המבוגר יכול לייצג אותו באמת. "יש לי ביקורת מכאן ועד להודעה חדשה", ממשיכה טוטרי. "למשל, המנהיגות הערבית טעתה בגדול כשהלכה ללוב. לא שמעתי התנצלות פומבית על כך שביקרו את קדאפי. זו החלטה לא נכונה. יש לי בעיה עם הפוליטיקאים הערבים שלא יודעים לקרוא את המפה ולראות שהציבור היהודי זז ימינה, ושמשום כך צריכים להיות זהירים מאוד כי כל מילה יכולה להיות בומרנג. אי-אפשר לצרוח ולצעוק כאילו אנחנו נמצאים בפוליטיקה של שנות ה-90. צריך להיות חכמים וצודקים ולהבין איך לגשת ולהשפיע על הציבור היהודי, כי אנחנו לא מתאדים מפה וגם היהודים לא מתאדים, אנחנו נחיה יחד, יהודים וערבים, וחבל שהפוליטיקה הישראלית הולכת להתנגשות. מצד אחד השלטון בישראל מקצין ונהיה יותר ימני וגזעני, ומצד שני המפלגות הערביות נהיות יותר ויותר לא רלוונטיות". גם ייצוג הנשים משחק תפקיד לדעת טוטרי. "יש בציבור דרישה לייצוג נשים בפוליטיקה. בכל המפלגות יש ייצוג לנשים, אפילו במפלגה הדתית של הבית היהודי. לצערי הרב מפלגת חד"ש שהייתה מובילה בהעצמת נשים לא ראתה לנכון לשלב אישה במקום ריאלי. הנשים מרגישות שהן נדחקות לשוליים. יש קבוצות הולכות וגדלות של נשים פעילות שלא מיוצגות בפוליטיקה ואני לא רואה איך זה משתנה".

דברים דומים משמיע גם השייח' עאטף קרנאווי מרהט, מייסד מפלגת 'התקווה לשינוי'. המפלגה כנראה לא תעבור את אחוז החסימה, אך עצם העובדה שקמה מפלגה כזו מהווה ביטוי להלכי רוח חדשים במגזר הערבי. "65 שנה אנחנו נוסעים אחורה", אומר קרנאווי. "המצב שלנו רק הולך ומידרדר. יש בעיות גדולות בתוך החברה הערבית. יש לנו פשע ברחובות, בעיות אכיפת חוק, סמים, נשק ואמצעי לחימה בכל כפר ועיר. התשתיות שלנו הרוסות, החינוך קורס. אלו בעיות קשות מאוד וההנהגה הערבית לא מטפלת בבעיות האלה. הגיע הזמן לומר את האמת הכואבת, והיא שהפוליטיקאים שלנו עוסקים בסיסמאות, נלחמים בימין הקיצוני, נוסעים ללוב ושטים במרמרות, אבל אף אחד לא פותר את הבעיות שלנו". קרנאווי היה חבר ליכוד בעבר. באתר של המפלגה שלו ברשת כמעט אין אזכור לסוגיה הפלשתינית. הסרטון שמופיע בעמוד הבית מנגן נעימה של יהודה פוליקר. בקרב לא מעט אנשים בחברה הערבית, עאטף קרנאווי הוא בוגד ומשת"פ, אך הוא לא מתרגש מהביקורת. "במה אני בוגד? בכך שאני רוצה להוציא את החברה הערבית מהבוץ? שאני פועל כדי שיהיו לנו תשתיות של ביוב וכבישים? עוד לא ראיתי איך השיוט במרמרה סייע לאזרחים הערבים בישראל ואיך הנסיעה ללוב לבקר את קדאפי עזרה למישהו בציבור שלנו. הגיע הזמן לשנות דיסקט. מה התועלת בשריפת דגל המדינה? מה ההיגיון בהסתה של הדור הצעיר באמצעות סיפורים שאוטוטו מדינת ישראל נעלמת". השייח' לא נמנע מלהתייחס אישית לח"כים המעוררים את זעמו. "ח"כ אחמד טיבי עושה הצגות יפות. הוא יודע לדבר טוב מאוד. אבל איך הוא עוזר לי לעמוד בתשלומי הארנונה? איך הוא מחבר את האנשים שלנו לחשמל ומסדר ביוב שלא מציף כל שנה מחדש את הרחובות?" חנין זועבי? "עם כל הכבוד למופע שלה, איך היא עוזרת לציבור שלנו בדרך למכולת? כשהיא מעבירה שמות של קציני צה"ל לחו"ל היא פותרת את הבעיות הקשות של הציבור הערבי?" מוחמד ברכּה? "אני לא מאמין בהנהגה שמחפשת תקשורת וכותרות. רק שתדע, היישוב שבו גר ברכּה הוא הכי מעוך שיש. אז איך הם מוציאים אותנו מהבוץ שאנחנו נמצאים בו? בעוד מלחמה עם הימין הקיצוני? כולם יוצאים בכותרות לתקשורת וכל אחד יוצא יותר גבר מהשני, אבל מה בסוף? מי מטפל בבעיות של המגזר? בפשע, ברציחות על כבוד המשפחה? באבטלה הקשה? מי מתעסק בזה? אף אחד". ג'עפר פארח שולל מכול וכול את הטענות של קרנאווי. מפלגת 'התקווה לשינוי' וגם 'דעם' הן מפלגות לשריפת קולות של המגזר הערבי. אם תוסיף לזה את העובדה שלרשימה הערבית המאוחדת אין הסכם עודפים, זה אומר שלפחות מנדט אחד נזרק לפח". לגופו של עניין טוען פארח שגם חברי הכנסת הערבים שלא התעסקו בפלשתינים התקשו להשפיע על סדר היום של החברה הערבית. "יש דה-לגיטימציה של הפוליטיקה הערבית", קובע פארח. "אפילו חברי כנסת שהיו בממשלות, כמו איוב קרא וחאמד עמר, לא הצליחו לחבר את התושבים ביישובים שלהם לחשמל ולמים. דלית אל-כרמל ועוספיה עדיין נאבקות על תשתיות. חבר הכנסת האחרון שניסה 'להשפיע מבפנים' דרך מפלגה ציונית זכה לקבל כוס מים בפרצוף. במובן מסוים, זה היחס של הפוליטיקה הישראלית לחברי הכנסת הערבים".

מה המשמעות של אחוזי הימנעות גדולים כל כך בקרב ציבור גדול בישראל? לדעת פרופ' אלכסנדר בליי מאוניברסיטת אריאל, שכיהן כיועצו של ראש הממשלה יצחק שמיר לענייני ערבים, החברה הערבית הולכת דה-פקטו ליצירת אוטונומיה בדלנית. "הגרף ברור מאוד. ההשתתפות של הציבור הערבי בבחירות פוחתת והולכת ממערכת בחירות אחת לחברתה", הוא אומר. "אם לכנסת הראשונה היו 90 אחוזי הצבעה, ב-2009 המספרים מראים 55% הצבעה. הגרף יורד כל הזמן. לא אתפלא אם שיעור ההצבעה יהיה פחות מ-50 אחוז בבחירות הקרובות. "אבל יש כאן פרדוקס שצריך לפרק אותו. אנחנו רואים שיש גידול באוכלוסיה ומצד שני ירידה בייצוג בכנסת. מחקרים אקדמיים מלמדים שככל שאוכלוסיה עוברת מודרניזציה כך גדלים אחוזי ההצבעה, ואילו כאן התהליך הפוך. האוכלוסיה הערבית הרבה יותר משכילה, הרבה יותר מודעת לעצמה ולכוחה, ובכל זאת כוחה הפוליטי קטֵן. התשובה היא שיש יותר התכנסות בתוך הקהילה הפוליטית המקומית, והעדפת ביטויים של אוטונומיה בתוך מדינת ישראל. לכן, הצינור המרכזי להשפיע בתוך החברה הערבית הוא ברשויות המקומיות ולא במפלגות הממסדיות, ואכן בבחירות המוניציפליות נתוני ההצבעה גבוהים הרבה יותר". פרופ' בליי מעריך שבבחירות הקרובות יסתיים העידן שבו ערביי ישראל מצביעים למפלגות ציוניות. "8.5% מערביי ישראל הצביעו למפלגות ציוניות בבחירות הקודמות. הפעם, אני אהיה מופתע אם המפלגות היהודיות-ציוניות יקבלו יותר מ-4.2%", הוא אומר. "התקופה הזאת הסתיימה. עם קום המדינה רוב הציבור הערבי הצביע למפלגות ציוניות כמו מפא"י ואחרות, אך היום יהיה קשה מאוד למצוא אחוז משמעותי של ערבים ישראלים שיצביעו למפלגות יהודיות. ערביי ישראל מקימים דה-פקטו אוטונומיה תרבותית בתוך מדינת ישראל".