בחזרה לאפריקה

המונח "פרנסאפריק" הומצא כנראה בידי פליקס הופואה-בואני, נשיא חוף השנהב, כבר בשנת 1955. הופואה-בואני ביקש לבטא את רצונם של מנהיגי אפריקה השחורה דוברת הצרפתית להמשיך לנהל יחסים מועדפים עם צרפת. המונח הזה אומץ בהמשך כדי לתאר את כלל המערך הניאו-קולוניאלי שיצרה צרפת של הגנרל דה-גול אחרי מתן העצמאות הרשמית למושבותיה באפריקה ב-1960, כדי לשמר בפועל את תלותן בה – מערך הכולל את היחסים האישיים ואת המנגנונים הפוליטיים, הכלכליים והצבאיים שהמשיכו לקשר אותה אליהן. ההגנה על האינטרסים הצרפתיים באפריקה נמשכה גם תחת הנשיא הסוציאליסט פרנסואה מיטראן, תחת פיקוחו של משרד תיאום הכפוף ישירות לנשיא הרפובליקה. ההצדקה העליונה לפעילות הזאת, מבחינתה של צרפת, הייתה משולשת – כלכלית, דיפלומטית-אסטרטגית ופוליטית. כלכלית, צרפת ביקשה להבטיח את שליטתה באוצרות טבע אסטרטגיים, כמו נפט ואורניום. מהבחינה הדיפלומטית, חשוב היה לה לשמור על מעמדה כמעצמה עולמית מול חדירה כפולה ליבשת השחורה של ברית המועצות והגוש הקומוניסטי מצד אחד ושל ארצות הברית מצד שני. כאן נכללת גם הדיפלומטיה התרבותית - עידוד המשך הקשר לשפה ולתרבות הצרפתיות. המטרה הפוליטית הייתה לארגן את מימון המפלגות באמצעות שימוש בלתי חוקי בכספי עסקות חומרי הגלם. מובן שגם סיוע כלכלי לפיתוח אפריקה עמד על הפרק וצרפת עמדה בו בכבוד - אך חלק מכספים אלה הגיע לכיסיהם של פוליטיקאים. רשת ענפה של דיפלומטים, יועצים, מתווכים, אנשי עסקים ובעלי תפקידים אחרים, גלויים יותר או פחות, נפרסה ברחבי אפריקה הצרפתית לשעבר. בהקשר זה חשוב חלקם של ההסכמים לשיתוף פעולה צבאי שנחתמו עם מדינות אפריקה הפרנקופונית. מעבר לסעיפי סיוע צבאי סדיר ובמיוחד לעת צרה, כמו זה שהופעל פעמים רבות בהתערבות להבטחת ביטחונם של אזרחים צרפתים וגם בסכסוך הנוכחי במאלי (בחיזוק החלטת האו"ם), כוללים הסכמים אלה סעיפים חסויים ברובם העוסקים בענייני כלכלה. כך למשל, ההסכם שנחתם ב-1961 עם ממשלות חוף השנהב, ניז'ר ובנין (דהומיי) כולל הקמת בסיסי צבא צרפתיים, הבטחת תנועה חופשית לחיילים ושימוש בתשתיות. נספח סודי ראשון כולל הליך של בקשת התערבות צרפתית בנושאי הגנה, ונספח שני, העוסק ב"אוצרות טבע ומוצרים אסטרטגיים", מבטיח שהמדינות החותמות "שומרות מטעמי ביטחון את קדימות ההפקה והמכירות לרפובליקה הצרפתית, אחרי סיפוק הצרכים הפנימיים". יתרה מזאת, "אם צורכי הביטחון מחייבים זאת, ניתן לאסור את ייצוא החומרים הללו למדינה שלישית". גם היום נותרו, למרות חיכוכים לא מעטים עם השלטונות, בסיסי צבא צרפתיים בליברוויל שבגבון, בג'יבוטי ולאחרונה בבנגי שבמרכז אפריקה. הבסיס הגדול בדקר נסגר רשמית, אך ממשיך להיות מבצעי במסגרת תוכנית הפריסה החדשה של צבא צרפת באפריקה. כך אפשר היה להזניק כוחות גדולים יחסית למאלי בהתראה קצרה. בעניין ה"ספיחים" הכלכליים והעסקיים, פרשות שחיתות ענקיות כמו אלה הקשורות לפעילות חברת הנפט הממשלתית 'אלף' או למכירות נשק בלתי חוקיות דווקא למשטר הלא-פרנקופוני באנגולה הסעירו את דעת הקהל והטילו עוד כתמים על המעורבות הצרפתית באפריקה - אבל דווקא השחיתויות בתחום מימונם של אישים פוליטיים, שהגיעו עד כדי קריקטורה, חיסלו את שארית יחסי הציבור של ה"פרנסאפריק" בצרפת.

"רפובליקה של מזוודות", כך כונתה צרפת של הנשיא ז'אק שיראק וראש הממשלה דומיניק דה-וילפן בספרו של העיתונאי החוקר פייר פאן. אחד מגיבוריו הראשיים של הספר הוא האיש ששימש במשך שנים נושא המזוודות בין נשיאי אפריקה למנהיגי צרפת. רובר בורז'י, עורך דין ממוצא לבנוני, יליד דקר, היה במשך שנים "מר אפריקה" של שיראק, אחרי ששימש בצוותו של ז'אק פוקאר האגדי, "מר אפריקה" של הגנרל דה-גול. מן המסופר עלה כי בניגוד לתקופת דה-גול, היוו נשיאי המושבות הצרפתיות לשעבר באפריקה עבור שיראק ואנשיו בעיקר מקור למיליונים רבים של פרנקים ודולרים למימון מערכות הבחירות שלהם וגחמותיהם הפרטיות. גם אם סימרו את שיערם של צרפתים רבים, הסיפורים של רובר בורז'י, האיש והמזוודה, מצחיקים כמעט כמו סרטי לואי דה-פינס המנוח. "תמיד נחַתִּי בשדה התעופה שארל דה-גול או בשדה הפרטי לה-בורז'ה ואיש לא הטריד אותי באשר לתוכנן של המזוודות", הוא סיפר. "רק פעם אחת רעדתי מפחד כשנתקעתי עם המכונית בתוך הפגנה סוערת, כשבתא המטען מזוודה עם ארבעה מיליון דולר בשטרות קטנים...". אבל גם המזוודה הזאת, אל דאגה, הגיעה לידי שיראק. עוד כשהיה ראש עיריית פריז וניהל את מסע הבחירות שלו לנשיאות, נהג שיראק להושיב את בורז'י בכורסה במשרדו ולשאול בהנאה: "יש משהו כבד?" אחר כך היה לוקח את השק, הולך לארון הנעול שבקצה החדר ומסדר את השטרות במדפים. בדרך כלל, הממונה על ענייני הכספים האפריקניים היה המזכיר תאב השלטון (וראש הממשלה לעתיד) דומיניק דה-וילפן. באמצעותו העבירו נשיאי סנגל, קונגו וגבון עשרות מיליוני דולרים, שיכלו לשמש לשיפור מצבם הנואש של בני עמם, למערכת הבחירות של שיראק. הנשיא בלייז קומפאורה מבורקינה פאסו שלח לווילפן באחד המקרים שלושה מיליון דולר בתוך ארבעה תופי טם-טם אפריקניים, "משום שווילפן הוא איש אוהב אמנות". וילפן ומזכירתו פתחו מיד את התופים ומזכירו של שיראק התלונן: "קומפאורה שוב משתטה, הוא שלח הכול בשטרות קטנים...". גם כשעבר למשרד החוץ ואחר כך למשרת ראש הממשלה המשיך וילפן לקבל את המזוודות האפריקניות. "הוא אף פעם לא התבייש לספור את הכסף לפניי ולפני השליחים האפריקנים", מספר בורז'י. פעם אחת שגריר גבון כמעט לקה בהתקף לב כשנאלץ לגרור למעון ראש הממשלה מזוודה עם שני מיליון אירו. פרט לשטרות המרשרשים אהב וילפן גם מסכות אפריקניות יקרות, ספרים נדירים, כתבי יד של נפוליאון ועוד. גם הנשיא לשעבר סרקוזי, שעודד את פרסומם של סיפורים אלה על קודמיו, מואשם היום שמערכת הבחירות שלו מומנה בחלקה דווקא בידי שליט לוב קדאפי - לפני שהצרפתי יזם את המבצע הצבאי של נאט"ו שהביא להפלתו של הרודן הלובי, אך גם להברחתם של כלי נשק רבים למאלי על-ידי אנשי שבט הטוארג.

נאומו של פרנסואה הולנד מאוקטובר נועד בין השאר לתקן את "נאום דקר" של קודמו סרקוזי, נאום שנישא באוניברסיטה של העיר ארבע שנים קודם וגרם במידה רבה לקלקול היחסים הרגישים והמתחדשים עם מערב אפריקה ועם כל אפריקה הפרנקופונית. סרקוזי, שהכריז גם הוא על יציאה מ"פרנסאפריק", גילה בנאום יהירות רבה והחליט ללמד את האפריקנים לקח. "האדם האפריקני לא נכנס להיסטוריה", אמר להם, "הוא מעולם לא ניסה להמציא לעצמו עתיד". סרקוזי הזכיר לאפריקנים כי לעתים קרובות הם שנאו אלה את אלה ולחמו זה בזה וסירב לבקש סליחה על פשעי הקולוניאליזם. אך כמו הולנד אחריו, לא שכח לחלוק כבוד לחיילים הסנגלים ולאפריקנים אחרים ששפכו את דמם למען צרפת במלחמת העולם השנייה. הולנד מצדו דיבר על תרומתם של האפריקנים לחיים הפוליטיים בצרפת, והביע אופטימיות לגבי העתיד: "אפריקה צועדת קדימה. יש לי אמון בה". הוא הצדיע לדמוקרטיה בסנגל כדוגמה לכל אפריקה, עמד על חשיבות כיבוד זכויות האדם, הזהיר מפני הטרור הבינלאומי וגינה את המנהיגים ש"מרגישים מוסמכים לגנוב את נכסי מדינותיהם". כך קבע את היסודות של "פרנסאפריק" חדשה – שימור הדמוקרטיה וזכויות האדם, מאבק בשחיתות הכלכלית, אך המשך הדאגה לאינטרסים הצרפתיים. ההתערבות הצבאית במאלי עונה על כל הקריטריונים הללו והיא הוכנה במשך חודשים רבים. מנהיגי מערב אפריקה, שהתנערו מצרפת במהלך נשיאותו של סרקוזי – מי פחות ומי יותר - לא יכלו להתנגד לה והיו להם כל הסיבות לעודד אותה. הם אינם מסוגלים להתגבר בעצמם על סכנת הטרור האיסלאמי. הכוח האפריקני בראשות ניגריה יישאר, גם אחרי תחילת הפעלתו, בגדר פרויקט עוד במשך זמן רב. כך גם צבא מאלי, שכבר החל להפגין חוסר משמעת בהוציאו להורג חשודים בתמיכה בטרוריסטים. לצרפת אחריות כבדה להתמוטטותה הכלכלית של מאלי. עוד משנות ה-80 היא תמכה בתוכניות הליברליזציה שנדרשו על-ידי הבנק העולמי, תוכניות שהרסו את מוסדות המדינה ופתחו פתח להקמת גופים איסלאמיסטיים מקבילים. הליברליזציה של ענף הכותנה למשל גרמה לעזיבת הכפרים ולהגירה. הנשיא סרקוזי חתך את הסיוע הכלכלי, הכריח את הנשיא אמאדו טורה לקלוט מחדש מהגרים וערך מבצעים צבאיים נקודתיים נגד האיסלאמיסטים, יחד עם צבא מאוריטניה – פעולות שהחלישו עוד יותר את השלטון המרכזי. בידודה הבינלאומי הנמשך של צרפת במלחמת מאלי מצביע על כך שלמרות כל ההצהרות והמלחמה המשותפת בטרור, האינטרסים הבסיסיים והנוגדים של המעצמות הגדולות והבינוניות באפריקה לא השתנו. צרפת עדיין נתפשת כמתחרה מסוכן ומשלמת את מחיר מדיניותה האפריקנית ההיסטורית. בפריז צהלו עם כל אות של שיתוף פעולה. אפילו כשארצות הברית החליטה לבטל את החשבון בסך 19 מיליון אירו שהגישה לצרפת על הפעלת מטוס תובלה אמריקני להטסת כוחות וציוד למאלי. מן העבר השני, רוסיה גילתה לפתע עניין בפעולה הצרפתית. מלחמת מאלי, שתימשך בוודאי זמן רב, תביא לידי ביטוי את התנגשות האינטרסים של מדינות וגורמים שונים בתחרות הנמשכת על האזור ואוצרותיו הטבעיים, שגם היום עדיין אינם משרתים את תושביו. אך צרפת היא בין המדינות הבודדות בעולם שיש להן יכולת צבאית למלחמה ממושכת באפריקה. גם אם לא הפגינה בעבר להיטות-יתר להסתבכות במקומות אחרים בעולם (לפני שפתח בפעולה במאלי הוציא הולנד את כוחותיו מאפגניסטן) והעדיפה את הניטרליות מימי הנשיא דה-גול, הרי שהלגיטימציה של מלחמה כנציג החוק הבינלאומי, באישור האו"ם ובשם עקרונות נאצלים של זכויות האדם והדמוקרטיה, מעניקה חיים חדשים ל"פרנסאפריק".