האירוע הנקודתי שהביא את הרב שרלו לכתיבת המאמר התחולל לפני שבועות אחדים בניו-יורק, והוא מעניין לא פחות מדברי הרב שרלו עצמם. לקראת הבחירות לרבנות הראשית בישראל, שאמורות להתקיים בחודשים הקרובים, פרסם 'הוועד היהודי-אמריקני', אחד הארגונים החשובים ביהדות ארה"ב, מסמך מפורט מאת דב זקהיים (יהודי אורתודוקסי, לשעבר סגן שר ההגנה שעמד בראש המתנגדים לפרויקט מטוס הלביא של ישראל והביא לביטולו. כיום מראשי 'הוועד') ובו קריאה לשינוי דרמטי באופייה של הרבנות. למרות המסורת האמריקנית הברורה של הפרדת דת ומדינה, זקהיים דווקא לא דרש את ביטול הרבנות הראשית לישראל, אלא את שינוי אופייה למתכונת הרבנות הנהוגה בבריטניה: גוף המבטא את היהדות באופן ייצוגי-ציבורי מכובד, ומעניק פסיקות לאלה המעוניינים בכך, אך ללא מעמד מחייב ברמה הלאומית. את פרסום המסמך ליווה 'הוועד' בכנס מיוחד, שאליו הוזמנו כ-50 אישים מארה"ב ומישראל, ביניהם גם הרב שרלו, והושמעו בו כצפוי דברי ביקורת חריפים נגד הרבנות ועמדותיה. עצם פרסום המסמך וקיום הכנס מהווים כמובן עליית מדרגה ברמת המרד של הממסד היהודי-אמריקני כנגד המצב הדתי בישראל. הם מעידים על כך שיהדות ארה"ב אינה מוכנה עוד להסתפק בביקורת מזדמנת על הרבנות או בפעילות לביטול חוקים - שיחריפו עוד יותר את המצב מבחינתה, אלא מתכוונת להתייחס באופן שוטף ליחסי דת ומדינה בישראל כנושא שעל סדר היום שלה. זה מן הסתם מה שעמד ביסוד מחשבותיו החדשות של הרב שרלו. ברקע הדברים עומדים שני נתוני יסוד: מצד אחד, הרוב המוחלט של יהדות ארה"ב אינו אורתודוקסי. שיעור האורתודוקסים שם עומד על כעשרה אחוזים בלבד. הוא אומנם במגמת עלייה, בעיקר בשל שיעורי ילודה גבוהים ושיעורי התבוללות גבוהים בזרמים האחרים, אבל עדיין מדובר על מיעוט מובהק. מצד שני, הדור הצעיר בקרב יהודי ארה"ב לא רק הולך ומתבולל (מעל 50% נישואי תערובת בקרב הצעירים), אלא גם הולך ומתרחק מישראל, והדבר מיוחס בין היתר גם ליחסה השלילי של המדינה ושל הממסד הדתי שלה לזרמים הליברליים: התנגדות להכרה במערכות הנישואים והגיור של הזרמים; הימנעות מתקצוב שוויוני; מעצרים חוזרים ונשנים של 'נשות הכותל' המבקשות להתפלל ליד הכותל בטליתות, וכדומה.

העיתונאי שמואל רוזנר, המתמחה ביהדות ארה"ב ואף מכהן כעמית מחקר בנושא ב'מכון למדיניות העם היהודי', אומר בהקשר זה: "כל המודל הישראלי של יחסי דת ומדינה אינו מובן ואינו מקובל בארה"ב, אפילו לא על-ידי רבים מהאורתודוקסים. בארה"ב קיימת הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה, שהיהודים, כמיעוט דתי, הם הלוחמים הקנאים ביותר לשימורה. הם מתקשים לקבל שבישראל לא רק שאין הפרדה כזו, אלא שהמדינה מעניקה העדפה, ובנושאים קריטיים מסוימים אפילו בלעדיות, לתפיסה דתית מסוימת. היחס המתנכר של ישראל ליהדות הנקראת פרוגרסיבית מטריד קבוצות גדולות ביהדות ארה"ב – במיוחד את אלה שכן אכפת להם מישראל. מי שממילא לא אכפת לו מישראל לא מוטרד מעמדותיה כלפי הזרמים הלא אורתודוקסיים. קורים בתחום הזה גם דברים שלא ניתנים כלל להסבר או להגנה מבחינת היהודים האמריקנים. אם למישהו יש תלונות על המחסומים ביו"ש עוד אפשר להסביר לו את הנימוקים לכך, אבל אי-אפשר להסביר לו למה 'נשות הכותל' נעצרות במשטרה מדי ראש חודש". רוזנר אומר שכבר לא מדובר רק בסוגיה כללית של 'זיקת יהדות ארה"ב לישראל' בעקבות היחס הלא-סובלני לזרמים הליברליים, אלא בתהליך שבו הביקורת כבר מגיעה ללחצים פוליטיים ישירים: "כשגובש 'חוק רותם' (שקרא לתת לגיטימציה לגיור של כלל רבני הערים לצד עיגון בחוק של מעמדה הבלעדי של הרבנות בתחום הגיור, באופן שיבטל את הכרות בג"ץ בגיורים לא-אורתודוקסיים. י"ש) היה לו רוב בקואליציה, אבל ברגע אחד ראש הממשלה התקפל. זה היה הרגע שבו חברת קונגרס יהודייה קונסרבטיבית צלצלה אליו ואמרה לו בפשטות: בקהילה שלי מאוד מוטרדים מהחוק הזה. זה הספיק לביבי כדי להתקפל, מפני שאותה חברת קונגרס, ניטה לואי, היא במקרה יו"ר תת-ועדת ההקצבות לענייני חוץ בקונגרס. זו הוועדה שממונה על כל סיוע החוץ, ובכלל זה לישראל. בעקבות השיחה הזו מינה נתניהו את נתן שרנסקי לעמוד בראש ועדה ש'תבחן מחדש' את החוק, והחוק למעשה נקבר קבורת חמור". באופן פרקטי, אומר רוזנר, "אני הייתי משנה את כל יחסי הדת והמדינה בישראל, קודם כול מנימוקים עקרוניים של חופש הדת אצלנו ולא רק מבחינת יחסינו עם יהדות ארה"ב. אבל בשלב ראשון ראוי לשנות מידית לכל הפחות את אותם דברים שלא קשורים לשינוי חוקי עקרוני, אלא סתם נוגעים ליחס ראוי לזרמים. אין הרי שום סיבה חוקית למנוע מ'נשות הכותל' להתפלל כרצונן ליד הכותל, כשם שאין שום סיבה שלא לאפשר לרב או רבה רפורמית, לשאת למשל את תפילת 'אל מלא רחמים' בטקסים ממלכתיים. גם שינוי סמלי כזה יכול לחולל המון".

בספטמבר 2008 יזמה ממשלת אולמרט הכנת מסמך מדיניות כולל ביחס לתפוצות – חיזוק זהותן היהודית וחיזוק זיקתן לישראל. בראש הצוות שהכין את הדוח עמד מאיר קראוס, בעצמו שומר מצוות ולשעבר מנהל הישיבה התיכונית באפרת. קראוס מספר שהצוות ראיין כ-350 אישים בישראל ובתפוצות: "בין היתר שאלנו מה מקרב ומה מרחיק אנשים מישראל. שני דברים בלטו במיוחד: היחס בישראל כלפי המיעוטים ואופן ההתנהלות הכולל ביחס לקונפליקט עם הפלשתינים, וסוגיית חופש הדת – העובדה שאי-אפשר לקיים כאן אורח חיים דתי באופן חופשי, לפי אמונתו של כל יהודי". על-רקע זה, יש גם לא מעט רבנים אורתודוקסים, במיוחד כאלה שבאו בעצמם מארה"ב, המקבלים ברמה זו או אחרת את כיווני המחשבה של הרב שרלו. כך למשל הרב שאול פרבר, ראש מכון 'עתים', שנוסד במגמה לקרב את הציבור בישראל לעולם החגים אבל בפועל הפך לכתובת מרכזית לסיוע בעמידה מול הממסד הדתי: "גם אם מי שאומר 'הרפורמים הם מחוץ לגדר' מכוון לא להם עצמם אלא לגיורים ולנישואים שלהם, זה נתפס בפועל כהוצאה מחוץ לגדר של רוב יהודי העולם. בכנסת ישראל יש אנשים שברגע שיהודי רפורמי מתחיל לדבר הם יוצאים מהחדר. אילו זה היה קורה ליהודי בכל מקום בעולם, היינו זועקים בחריפות על אנטישמיות. העולם היהודי לא יוכל לשרוד במתכונתו הקיימת, אם יימשכו כל הזמן הוויכוחים על 'מי בפנים ומי בחוץ'. או שיהיה פיצול טוטאלי, שלדעתי רוב האורתודוקסים מכוונים אליו, כך שבסופו של דבר רק מי ששומר מצוות באופן אורתודוקסי יוגדר יהודי, או שתהיה קבלה של כל היהודים". פרבר תומך בהבחנה שהעלה הרב שרלו, בין עמדת ההלכה ליחס המדינה: "המדינה צריכה לאפשר לרפורמים להתחתן כרצונם, ובפועל ממילא הגיורים שלהם כבר מתקבלים. אדרבה, אנחנו מנהלים עכשיו עתירה לבג"ץ להכרה גם בגיורים אורתודוקסיים פרטיים, כפי שהוכרו הגיורים הרפורמיים". הרב שלמה ריסקין, רב היישוב אפרת שגם הוא כידוע עולה מארה"ב, זהיר יותר. המצב הרצוי מבחינתו היה המשך הדומיננטיות האורתודוקסית, תוך אימוץ של מדיניות מכילה יותר מצדה: "אנחנו צריכים רבנות ראשית אורתודוקסית, אבל כזו שתכיל את כלל היהודים, ברוח בית הלל וברוח ההבחנה ההלכתית בין לכתחילה ובדיעבד. יש הרי חומרות שבכלל לא קשורות להלכה: הגיעה אליי אישה שלא רצתה כלל לטבול לפני החתונה, ואני שכנעתי אותה לטבול בים במקום במקווה. אין בזה שום בעיה הלכתית, אבל במועצה דתית מסוימת לא רצו לקבל אותה. אז במצב הקיים ברבנות, ודאי שהייתי שוקל את הצעת הרב שרלו להפריד בין יחס ההלכה לרפורמה לבין העמדה המכילה של המדינה". אשר למחשבות על שינוי היחס ההלכתי עצמו לעמדות שנקטו הזרמים, כאן הרב ריסקין זהיר עוד יותר: "יש לנו עכשיו אפשרות לבחון מה חוללו השינויים הללו והאם הועילו למעמד הדת. לדעתי, ממרחק של 50 שנה, ההיתר של נסיעה לבית כנסת בשבת או ההיתר לקיים קבלת שבת בשעה מאוחרת יותר בחודשי החורף כדי לאפשר לאנשים לעבוד מאוחר יותר בימי שישי, הוא שגמר בסופו של דבר את התנועה הקונסרבטיבית, וגרם לכך שבסופו של דבר אין שבת אצלם בקהילות. יש שינויים סגנוניים שהועילו, כמו דרשות באנגלית או הפניות בתוך התפילה, אבל השינויים בהלכה לא יצרו את מה שחשבו שיקרה, ורק הזיקו".

הרב יעקב אריאל, רב העיר רמת-גן ומבכירי הזרם המרכזי של רבני הציונות הדתית (בעצמו מכהן כנשיא ארגון צהר), ביקורתי עוד יותר: "צריך להבחין בין המאסות של הציבור הרפורמי לבין הרפורמה כתופעה והמנהיגות שלה. הציבור הרפורמי הרחב הוא כמובן ציבור יהודי שיש לקרב אותו ככל יהודי. הרפורמה היא דת לא יהודית שהתחילה כחיקוי לנצרות, ולכן עם הרבייס שלה אין לנו מה לדבר. אפשר לשתף איתם פעולה בנושאים שנוגעים לצד הלאומי, כמו בתחום הציונות או המאבק בשעתו למען יהודי ברית המועצות, אבל ודאי שלא בפן הדתי, ואין מה לבחון שינויים בעניין זה". גם את ההבחנה שהציע הרב שרלו, בין עמדת ההלכה לעמדת המדינה, דוחה הרב אריאל: "זו בעצם הפרדת הדת מהמדינה. אנחנו נקבל שהמדינה תפסוק דברים בתחום הדתי בניגוד להלכה?" הוא גם דוחה את ההנמקה שהדברים נועדו למנוע משבר עם יהדות ארה"ב: "אני מתפלא על הרב שרלו, שיושב פה בארץ ומתיימר להבין את יהדות ארה"ב. היו שם רבנים גדולים, כמו הרב סולובייצ'יק, שהכירו מקרוב את המצב ולא התירו שום שיתוף פעולה עם הרפורמים". מנגד, נציגי הזרמים הליברליים בארץ כמובן מרוצים מהכיוון שהתווה הרב שרלו. הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת (הרפורמית) בישראל, מייחס חשיבות מיוחדת לא רק לעצם הדברים אלא גם למיקומם: "בעיניי זה משמעותי שהרב שרלו כתב את הדברים לא במאמר ב'הארץ', כמין ניסיון לרצות את הציבור הליברלי, אלא דווקא במאמר באתר הישיבה, בפנייה לציבור שלו, מתוך הבנה לעומק של הצורך להכשיר את הקרקע לשינוי העמדות הדתיות בנושא". גם יזהר הס, מנכ"ל התנועה המסורתית (הקונסרבטיבית) בישראל, אומר: "דבריו המקוריים של הרב שרלו הם בעיניי סוג של 'הלכה נבואית'; דברים אמיצים על העת הזו, שמחייבת שידוד מערכות בחשיבה האורתודוקסית. גם היה יפה בעיניי שהוא לא הסתפק בטעמים הפרקטיים של היחסים בין מדינת ישראל ויהדות ארה"ב, אלא דיבר גם באופן עקרוני: 'מאבק על כל שעל מארץ ישראל כן, ומאבק על כל יהודי לא?'. יש כאן קבלה עקרונית של כל יהודי". להערכתו, "גם אחרי הנסיגה המסוימת של הרב שרלו מהדברים הראשונים, מה שייזכר לדורות הם הדברים המקוריים". שאלה מעניינת היא בכל זאת ברמה הפרקטית: האומנם שינוי העמדה הדתית בישראל, וביטול הבלעדיות האורתודוקסית, אכן ישפיעו על יחסי יהדות ארה"ב וישראל, קל וחומר על שיעור ההתבוללות, או שאלו ניזונים מתהליכי עומק פנימיים שאין להם קשר למעמד הזרמים בישראל? דווקא קריב מודה שלדעתו אין קשר דרמטי בין הסוגיות: "ההתרחקות של הדור הצעיר ביהדות ארה"ב מישראל לא נובעת לדעתי מהכיבוש או מיחסי דת ומדינה, אלא מתהליך טבעי של ההתרחקות של כולנו מהאירועים המכוננים של השואה והקמת המדינה, שבנו בשעתו את הקשר העמוק בין ישראל והתפוצות. "אבל דווקא מכיוון שיש תהליך שחיקה משמעותי וטבעי, יש לישראל אינטרס מובהק להתמודד איתו ולהאט אותו, ולא לפגוע בו עוד יותר. גם בעניין ההתבוללות – מי שחושב ששינוי היחס של ישראל לזרמים הליברליים ישפיע באופן דרמטי על שיעורי ההתבוללות כמובן יתאכזב. אבל הוא כן יאפשר לישראל לשחק תפקיד משמעותי בעיצוב עולמם היהודי של יהודי התפוצות; למלא את התפקיד של 'מרכז רוחני' שעליו חלם אחד העם, שהמדיניות הישראלית הנוכחית לא מאפשרת". גם קראוס מדבר באופן דומה: "אין ספק שיש שחיקה טבעית של מידת הזיקה של יהדות ארה"ב לישראל, שנובעת מכך שאנחנו לא בדור של הקמת המדינה או של ימי החרדה שלפני מלחמת ששת הימים. אבל משמעות השינוי היא שהדור הצעיר של יהדות ארה"ב בוחן את ישראל בחינה עניינית, בלי מחויבות אוטומטית, כמו לקרוב משפחה: אם יש לו שם טוב, אני גאה בו ורוצה להיות מחובר אליו. אם אין לו שם טוב, אני לא רוצה קשר איתו. מכיוון שלרוב הצעירים היהודים-אמריקנים יש ערכים הומניסטיים-ליברליים, משמעת הדבר היא שככל שישראל מתרחקת מן הערכים הללו, יש פחות רצון להיות מזוהים איתה".

הס מעריך שהכנסת הבאה אכן תפעל באופן משמעותי יותר לשינוי הסטטוס קוו בתחומי דת ומדינה, ובכלל זה מעמד הזרמים הליברליים: "אני מזהה חתירה לכיוון הזה בכל המפלגות החילוניות, כולל בליכוד. הסיבה היא שהמחנה הפלורליסטי בישראל התחזק, וכיום כחצי מיליון אנשים מזהים את עצמם עם תפיסות כאלה, והם נמצאים בכל המחנות והמפלגות. יש לנו כיום קהילות גם בהתנחלויות, כמו במעלה-אדומים ובאלפי-מנשה, וגם בליכוד יש היום קולות שמוטרדים ממגמות ההקצנה הדתית". סיבה נוספת להערכה בנוגע לעיסוק מוגבר של הכנסת הבאה בשינוי דפוסי דת ומדינה היא דווקא כניסתם ההולכת וגדלה של ח"כים דתיים למפלגות כלליות. בניגוד למפלגות הדתיות, שהאג'נדה שלהן עסקה בשימור הסטטוס קוו - אם לא בהעצמת החקיקה הדתית - הרי האג'נדה הייחודית של הדתיים במפלגות הכלליות נוגעת מלכתחילה לשינוי הדפוסים הקיימים ביחסי דת ומדינה והצגת עמדות ליברליות יותר בתחום זה. בהקשר זה מציין הס מפגש שקיימו לאחרונה ראשי תנועתו עם הרב שי פירון. מתוך הבנה שסוכמה בין הצדדים נמנע הס מלפרט את תוכן השיחה ואת ההבנות שהושגו, אבל מציין ש"פירון דיבר הכי מתון ששמעתי אי פעם מהרבנות האורתודוקסית". הרב שי פירון נמנע גם הוא מלפרט את תוכן השיחה, אבל אומר "פגשתי אנשים שלא פגשתי מעולם, וזו הייתה שיחה חשובה ומרתקת כשלעצמה. אנחנו בתחנת זמן שבה כלל יחסי הדת והמדינה חייבים לעבור בחינה מחדש".

אתה רואה את הח"כים הדתיים במפלגות החילוניות מובילים את תהליך שינוי הסטטוס-קוו - כשם שכל השיח בתחום הזה מובל כיום על-ידי חוגים דתיים ליברליים, ולא על-ידי חילונים כבעבר?

"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ולכן ברור שהמפלגות הדתיות לא מתאימות לשינוי הדפוסים בתחום הזה. אני לא יודע ביחס לכלל הח"כים הדתיים במפלגות הכלליות. אני בהחלט רואה את עצמי כמוביל שיח חדש בתחום הזה, כמי שהולך לטפל בהגמוניה הליטאית בתחום הגיור, בהכנסת נשים דתיות לוועדה למינוי דיינים, ועוד".