עָלֶינוּ לִתְרוֹם
לָמַדְנוּ לִתְבּוֹעַ וְעַל הַשֻּׁלְחָן לַהֲלוֹם
לֹא לָמַדְנוּ כִּי חוֹבָה עָלֶינוּ לִתְרוֹם
לָמַדְנוּ שֶׁהעוֹל שֶׁעָלֶינוּ יִשָּׁאֶנּוּ אַחֵר
לֹא לָמַדְנוּ אֵיךְ עַל חֶטְא זֶה לְכַפֵּר
תְּמֵהִים אֵיךְ נִשָּׁא בַּנֶּטֶל
בַּתּוֹרָה וּבִשְׂדֵה הַקֶּטֶל
בְּמַתַּן לִרְצוֹנֶוּ דְּרוֹר מִי עָלֶינוּ יִשְׁמוֹר
יוֹשְׁבֵי אֹהֶל! אֶת מְתֶינוּ בַּקְרָב יִסְפּוֹר
אָז בִּינוּ בּוֹעֲרִים בָּעַם מָתַי תַּשְׂכִּילוּ
מְשַׁלְּבֵי זְרוֹעָם יִנַּצְלוּ וְאֲחֵרִים יְשַׁכֶּלוּ
וְיאֹמְרוּ הַנּוֹשְׁאִים בַּנֶּטֶל
נִלָּחֵם וְתוֹרָה לֹא נְבַטֵּל
הנשיאה בנטל חובה על הכל
משמעשי הנסים שנעשו לשחרור העם מעבדות תמו, ובני ישראל היו לעם שיש לו חוק ומשפט שנתן לו "אלהי יעקב" לבניו ולמדו לדעת שהחגיגה נגמרת, ועתה העם ישא עצמו, לא עוד כל אחד יעשה חג לעצמו. מעתה יהיה סדר בפולחן, הכל יעבדו את האלהים במקום אחד. לא עוד ינהגו כעובדי אלילים תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה נְשֵׂאת. אלהים צוה את משה ואמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.(כה/ח). אומנם המקדש נועד להקריב קרבנות לי, אבל לא אשכון בתוכו אלא בתוכם-בתוך עמי. עתה המקדש שיקימו, יהא ארעי נֵיָּד הוא "המשכן" שדוגמתו דוגמת בית המקדש שעתיד להבנות על-ידי שלמה המלך בהר המוריה. להקמת המשכן דרושים חומרי בניה מסוגים שונים, החל מאדנים, זהב, כסף נחושת, עורות עזים וחומרים אחרים שצריך לרכזם למטרה זו. חמרים אלה נמצאים אצל העם, כל אחד נטל עמו את אוצרו בצאתו מצרים. ויכול כל אחד לתת את אשר ידבנו לבו מחֳמָרִים יקרים אלה . על כן פתחה הפרשה בכך: דבר אל בני ישראל: ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו. (כה/ב) כאן לא הוציא אלהים מן הכלל כל חלק שבעם, "כל איש" צריך לתרום חלקו. כיון שיש נטל, על העם כולו לשאת בו. בהמשך כשידובר על יוצאי צבא לא ישוחררו מכך, אלא החריגים שבעם, לא כהנים ולא לויים ולא לומדי תורה, ישוחרר כל יוצא צבא מסיבות אישיות אם ארס אשה ולא בא אליה, ואם בנה בית ולא חנכו, ואם ירא הוא, עלול הוא לפגוע במורל הלוחמים. כאן המקום לחזור אל דברינו שנאמרו בפרשת יתרו: רבי יהושע אמר יכול אדם לצאת ידי חובת "והגית בה יומם ולילה" ,כל אדם ששונה בבוקר שתי הלכות ובערב שתי הלכות וכל היום עוסק במלאכתו קים בכך והגית בה יומם ולילה. תנא אחר שואל: ומה אם האדם איננו למדן ואיננו יודע לאמר הלכה, השיב לו : (אם) קורא קריאת שמע בבוקר וקריאת שמע בערב יצא ידי חובת והגית בה יומם ולילה. ברם הרמב"ם שלא הגה בתורה יומם ולילה והיה עסוק בצורכי הקהילה וּבְרִפּוּי חולים וגם הנחיל מורשת אדירה לעם ישראל אמר: מי שהופך את התורה לעיסוקו הבלעדי, הרי אדם זה "חִלֵּל את שם ה' וּבִזָּה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא וסופו שהוא מלסטם את הבריות"(פרק ג, הלכה י בהלכות תלמוד תורה). אלו דברים חדים וברורים וקשים ביותר והוא הוסיף ואמר על "תורתו אֻמָּנוּתוֹ": הרי הוא חי על חשבונם וגבם של אחרים. לכן מי שאיננו רוצה להיות טורח על הציבור ילך ויעשה מלאכה לפרנסתו ויהגה בתורה מבלי לעשותה מלאכתו. בעניין זה אמר רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא בין יתר אֲמָרָיו: ... וְכֹל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מלאכה, סופה בְּטֵלָה וגוררת עווֹן.
עשית סדר חברתי
משה במצות האלהים בקש להנהיג סדר חברתי שחל על שכבות העם. נהג גם כעצת חותנו יתרו כהן מדין שאמר לו: ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שֹׂנְאֵי בַּצַע, ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות (יתרו יח/כא). חסל סדר "כל איש הטוב בעיניו יעשה". משה במצות האלהים לא השאיר יוצא מן הכלל והשאיר לכלל לעשות הוצאתו מתוכו . כך הלך והתגבש עם חפשי המקיים חברה המבוססת על משפט חוק ומשפט. מעשי משה נעשו בהדרגה אחרי היציא את העם ממצרים וראשית צעידת העם במדבר. השם נתן לישראל את עשרת הדברות-קרי התורה ועבר לקביעת משפטים לפיהם יתנהג העם. העמיד רשות שופטת - הסנהדרין. ופנה אל מצפונו של העם לתת תרומה בבחינת מס מרצון כדי לקיים את מצות האלהים בהקמת מקום אחד לפולחן בו תרוכז עבודת הקודש לה'. וכך נאמר: וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו תרומתי.( כה/א.ב) תרומה פרוש הדבר אין כפיה אין התחמקות ואין צורך בהוצאה לפועל. כולם עסקו בקיום העם ובהתנהלותו הראויה ואף חלק מן העם לא הוציא את עצמו מכלל החייבים בעשייה ובנתינה.
מהות התרומה לפי הפרשה
התרומה לפי הפרשה , היא נשיאה בנטל העשיה שמופנית אל כל העם בלי יוצא מן הכלל, כאשר משה משאיר את ההחלטה לתרום למצפונו של כל אחד ואחד. שלא כמו שקראנו בשבת שעברה את פרשת שקלים, ששם, הַנְּשִׂיאָה בעול איננה לשיקול דעת פרט זה או אחר, אך התרומה לפי פרשת תרומה הייתה ללא סכום קצוב ולפי שיקול דעתו של של כל פרט ופרט , זה איננו תרומת מחצית השקל, שתשלומו חל על כל אדם מבן עשרים שנה ומעלה. כאן מדובר בנדבת לב התורם. המטרה המוצהרת למתן התרומה היא: הקמת המשכן ששם יהא משכן לָעֵדֻת היא התורה שמשה כתב אותה ברוח הקדש. המשכן עתיד לשמש לשכן בו גם את לֻחֹת הברית הראשונים והאחרונים ונועד גם לריכוז עבודת השם במקום אחד המיועד לכך. ההפטרה (מלכים א' ה' ). נבחרה לפרשה זו כי גם היא עוסקת בבנין המקדש על-ידי שלמה המלך שנבנה אחרי 84 שנים מצאת ישראל ממצרים. ברם לא היה אפשר להקים את המקדש בהר המוריה על-ידי שלמה המלך רק מתרומות לפי נדבת לב שנאמר: "כאשר ידבנו לבו", אלא בהטלת מסים על כל שכבות העם. התרומה היא רצונית , רצה לתת נותן , לא רצה לתת לא נותן. התרומה צריכה להניתן מהעם עצמו שמקים חובה מצפונית, בא בעל הטורים שעוסק בגימטריות לחיזוק פרשנויותיו אומר: כי מצא שהתרומה צריכה להיות מתרומות בני ישראל בלבד ולא מתרומת זר לישראל. ומחזק אמירתו זו בעשותו שימוש בגימטרית הפסקה "אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" שסכום אותיותיה הוא 1455 , ואשר סכום אותיות הפסקה: "אך בני ישראל יהיו תורמין לא הגוים", גם הוא 1455. (אם בחישוב יהיו הפרש של 1 יותר או פחות בגימטריה אין חשיבות לכך) וזה ל לגבי כל תרומה למקדש כגון: לבניית היכל או לכתיבת ספר תורה וכדומה, ולכן נאמר: כי שני בתי המקדש נֶחֶרְבּוּ כי נבנו מתרומות של גויים (הראשון מחירם מלך צור, והשני בחסדו של כורש מלך פרס על כך אולי נדבר בהזדמנות אחרת) .
תפארת המשכן והמקדש
כשם שלבושו של אדם כבודו, כך משכנו של אדם הדרו. הקמת המשכן כשלעצמה מהוה יצירה אמנותית מדהימה לאותן שנים ובאמצעים הדלים שעמדו לרשות ישראל. יעוד המשכן כאמור לשכן בו את דברי הקודש הראשונים של ישראל שקבלם כשהיה לעם לעבודת האלהים. לכן אנו מתיחסים לכלי הקודש, להיכל, לספר התורה ומאוחר יותר לתפילין, לסידורי התפילה ולתיבה שם החזן עובר לפניה להתפלל, כל אלה כמו כלי קודש אחרים ככל שיהיו מהודרים, כך הם מְהַדְרִים את המשתמש בהם. וכך יחסינו לפרוכת ולכפורת ולטלית וְלַמַּסּכִים של המשכן וְלִכְלֵי עבודת הקודש, השולחן וכיסויו ומדי הכהן הגדול והכהנים, ככל שהם מכובדים הם מכבדים את המשתמש או מתעטף בהם. לכן פרטי הדברים שנדרשו להקמת המשכן כתרומה, הם פריטים יקרים ונדירים מזהב וכסף ונחושת ועורות וכיוצא בזה, שמיועדים למשכן ומצביעים על הכונה להקים משכן לתפארת. ולכן ספר שמות מכאן עד סיומו עוסק במשכן ובפרטיו ובתאוריו ובחלקיו השונים, למעט חטא העגל שנראה כי הוא לא מן הענין. אנו למדים לדעת שבהקמת המשכן כפי שֶׁנִוָּכַח בהמשך, הועסקו בהתנדבות טובי הָאֹמָנִים וְהָאֻמָּנִים, ורוב העם בבניה באריגה, בתפירה, ביציקה בציפוי השלד העשוי מעצי שיטים שעתיד לשאת את הכיסויים הכבדים ולשאת המשכן בהליכה במדבר ממקום למקום בהקמתו ובפירוקו שוב.
הממונים על הקמת המשכן
הכהנים והלויים-הם גם הרשות המבצעת של עם ישראל במדבר, כפי שנאמר בפרשות יתרו ומשפטים, הם היו המוציאים לפועל את הקמת המשכן ולאחר מכן היו הם הממונים עליו ועל הפולחן בו. במסגרת אחריותם זו היו הם הממונים על איסוף התרומות והשימוש בהן להקמת המשכן. מכאן למדים שגוף ציבורי, לא כל שכן עם, איננו יכול להתקיים אלא אם יש לו תקציב המסדיר את פעולותיו בצורה תקינה לאורך זמן ובצורה חסכונית. זה מעין תקציב מדינה דאז בִּזְעֵיר אַנְפִּין. שכולו מגיע מתרומות לצורותיהן. מתרומות אלו מופעלים כל מנגנוני הממשל, קרי עבודת המקדש והסנהדרין ותפקדי הכהן הגדול וכדומה. כמו שֶׁמְּמַמְנִים פעולות משרדי ממשלה בימינו כדי לנהל את עניני המדינה. התרומות שעתידים אנו לחזור ולקרוא עליהן בפרשות הבאות ב-כי תשא ושקלים הן כמעין מס חובה. משה קבל על עצמו את האחריות המלאה לעשות שימוש בתרומות למטרות שנקבעו להן מראש, תוך הקפדה על ניהול תקין ומבוקר, ומתן דין וחשבון לעם על אופן השימוש בתרומות. לִמְּדָנוּ משה כי אין אדם הפטור מלדווח על כספי הציבור כדי להראות שהשימוש שנעשה בתרומות ,נעשה אך ורק למטרה לשמה נתרמו, או נתנו.
הַשִּׁמּוּשׁ בָאוֹצָר לַמַּטָּרָה לִשְׁמָהּ נוֹצַר יְשַׁמֵּשׁ לַגִּזְבָּר מָגֵן כְּחוֹמָה וּמִבְצָר
וְהַשּׁוֹלֵחַ יָדוֹ בָּאוֹצָר מַגִיעַ לַתָּא הַצָּר וְיִוָּכַח כִּי אֶת אֲשֶׁר זָרַע הוּא קָצַר
נִדְרַשְׁתָּ, עֲשֵׂה אַל תֵּאָחַר גָּם בָּמִדְבַּר הֱוֶה בַּר לְבַב כְּמֹשֶׁה שֶׁהַשֵּׁם בּוֹ בָחַר
זוֹ תּוֹרַת הַמּוּסָר שֶׁבְּסִינַי ה' מָסַר תִּשְמָרְךָ מִכֹּל מִשְׁמַר וּמִכֹּל זֵד וְצָר
וְאֶת חוֹבָתְךָ אַל תִּדְחֶה לְמַחַר עֲשֶׂה אוֹתָהּ מִיָּד פֶּן תְּאַחַר
וּבְבוֹאֲךָ לָדוּן חֲבֶרְךָ לְכַף חוֹבָה אַל תְּהֵא נִמְהַר