לדברי המקור, "עד לאחרונה נהגה טורקיה לשנע סחורות בדרך היבשה לסוריה, ומשם לירדן. על-פי נתוני ממשלת ירדן, היקף הסחר הכולל בין שתי המדינות הגיע ל-480 מיליון דולר בשנה. הרוב המכריע – ייצוא מטורקיה לירדן, וקרוב לעשרה אחוזים – בכיוון ההפוך". אלא שלאחר שאסד סירב לרקוד לפי החליל של ארדואן, וטורקיה ניתקה את יחסיה עם סוריה, צריך היה לעקוף את הבעיה. המצב הלך והידרדר, פרנסתן של אלפי משפחות טורקיות הועמדה בסכנה. בתחילה ניסו הטורקים לשנע סחורות למצרים ומשם לירדן, אבל זה פשוט לא עבד. ירדן ניסתה להוציא משאיות לאירופה דרך עירק. גם זה התברר כחסר תוחלת. ברירת המחדל, שהיא גם בטוחה וגם יעילה, נותרה ישראל, הגם שברירה זו אינה נוחה פוליטית. אלא שבפועל, הכלכלה ניצחה את הפוליטיקה. "בפועל, אוניות מטענים מגיעות לנמל חיפה כשבבטנן משאיות טורקיות עמוסות סחורה", מפרט המקור. "עם עגינתן, מתגלגלות מהן המשאיות הנהוגות בידי נהגים טורקים, ועושות את דרכן בכבישי הארץ – מנמל חיפה לגשר שייח' חוסיין ומשם לירדן. וכך גם בכיוון ההפוך. כל זה מתרחש בשלושת החודשים האחרונים. הבעיה היא מעבר הנהגים הזרים במדינת ישראל. זו בעיה ביטחונית ממדרגה ראשונה, שהשב"כ אמור לטפל בה". שאלתי את השב"כ אם הוא עורך בדיקות ביטחוניות לנהגים הטורקים. התשובה הייתה: "במסגרת סמכותו ובתחומים המצויים תחת אחריותו, מבצע שב"כ בדיקות גם במעברי הגבול". מקור בכיר ברשות שדות התעופה, שהיא הממונה על המעבר בגשר שייח' חוסיין, מאשר שזה המצב. "זהו תפוח אדמה לוהט בעל משמעויות אסטרטגיות", אמר. "אכן, משאיות עמוסות סחורות עוברות בישראל בהיקף חסר תקדים". ברשות שדות התעופה נמנעו מלהיכנס לפרטים, אך אישרו כי היקף מעבר הסחורות בגשר שייח' חוסיין בחודשים האחרונים עלה ב-30 אחוזים. ועוד היד נטויה. בשורה התחתונה, לא רק ישראל מרוויחה. טורקיה, ששומרת על הרווחיות של קהילת הסחר שלה, מרוויחה. וכך גם ירדן, שאלמלא ההיערכות הישראלית הייתה מוצאת את עצמה במצב בלתי נסבל. בעולם אידיאלי, זה מה שאמור היה לקרות ממילא, גם בלי מלחמה. התקווה כעת היא שמה שישראל עושה כעת בשקט במישור הכלכלי לטובת כל הצדדים יביא לשיפור היחסים עם טורקיה גם במישור הדיפלומטי.

לראשונה אחרי שנתיים של התקוממות, לאופוזיציה הסורית יש כנראה מנהיג. שמו צף לראשונה בנובמבר האחרון, כשנבחר לעמוד בראש הקואליציה של ארגוני האופוזיציה הסורית. הוא נבחר בבחירות דמוקרטיות גלויות וקיבל חותם כשרות אמריקנית ובינלאומית. כעת, שלושה חודשים אחרי, שייח' מואז אל-חטיב, לשעבר האימאם של מסגד אומיאד בדמשק, עושה קפיצת מדרגה המסמנת אותו כאיש שאולי יוציא את סוריה ממעגל הדמים. בתחילת החודש, ערב כינוס ועידת הביטחון במינכן, הפריח חטיב בלון ניסוי לזירה הבינלאומית כשפרסם בדף שלו בפייסבוק הצהרה שלפיה הוא מוכן לפתוח בשיחות עם בשאר אסד על בסיס שני תנאים מוקדמים: שחרור 160 אלף עצירים וחידוש דרכוניהם של כל הסורים הגולים. לכאורה, נון-סטרטר. קבלת התנאים הללו בידי אסד כמוה כהצהרת כניעה. אולם הכתובת כלל לא הייתה הארמון בדמשק; הנמענים האמיתיים היו שלושה מכותבים מרכזיים: ארגוני האופוזיציה הסורית, מוסקבה וטהרן. בראש ובראשונה ההצעה נועדה לחצות את הרוביקון המקובל על כלל ארגוני האופוזיציה, שלפיהם אסד אינו בר-שיח. עד לפני פחות משבועיים, התנאי הבסיסי לכל דיאלוג עם המשטר הסורי היה הסתלקותו של אסד. כצפוי, הפרסום עורר התנגדות עזה – "בוגד", "מלחך פנכה" ו"הכלב של המערב" הם רק חלק מהתארים שהוצמדו לחטיב בימים האחרונים. אבל נראה שעצם הפרסום עשה את שלו: הטאבו על שיחות עם אסד הוסר, ובכל מקרה, המהלך שמציע חטיב אינו כולל שיחות עם אסד עצמו, אלא עם נציגיו, ובראשם פארוק א-שרע המקובל כמי שאין דם על ידיו. והכי חשוב: לא נשמעו קולות מדמשק הדוחים את היוזמה על הסף. אסד תמיד יוכל לומר שכבר מזמן הציע לאופוזיציה להיכנס למשא-ומתן. בשלב הזה של הקזת הדם ההדדית, שבו סוריה הולכת ומתפרקת והמצב בה מוגדר אסון הומניטרי רב-ממדים, הנטייה היא לאמץ את המהלך. ככל הנראה, המוח מאחורי המהלך הוא לחדאר ברהימי, שליח האו"ם והליגה הערבית לסוריה שזיהה את הפוטנציאל הטמון בחטיב. בחודשים האחרונים צבר ברהימי הרבה מאוד שעות אסד. הוא הבין מה שכולם מבינים – שלאסד אין כל כוונה ללכת למקום כלשהו, והיחידות שיכולות להשפיע עליו הן שתי המכותבות הנוספות להצעתו הנועזת של חטיב, רוסיה ואירן. הדרך היחידה לגרום לאסד ללכת היא לשכנע את שתי הפטרוניות הגדולות להיות חלק ממהלך כולל, שבשלב ראשון מחבק את אסד ובשלב מאוחר יותר דוחף אותו החוצה.

עד לאחרונה עמדו הרוסים לצדו של אסד באופן בלתי מתפשר, אולם בשבועות האחרונים אפילו הם התעייפו מהמבוכה והחשש המתמשכים שהקליינט הסורי גורם להם. בראיון ל-CNN הודה ראש ממשלת רוסיה, דמיטרי מדבדב, כי בכל יום שעובר סיכוייו של אסד לשרוד הולכים ופוחתים, ועמם עולה מפלס הדאגה מפני אפשרות של כניסת נשק כימי למשוואת המלחמה או זליגת נשק רוסי מתקדם לידי חיזבאללה. הרוסים גם מטים אוזן לקרקע, ויודעים שהדי המלחמה בסוריה מחלחלים לפרובינציות הדרומיות של רוסיה ולקווקז. ההשפעה, מבחינתם, שלילית מאוד, והם כבר הבהירו שמוסקבה אינה מבטיחה לתמוך באסד אלא בעיקרון היציבות וההמשכיות של המשטר בסוריה. מבחינה זו, הרוסים מיישרים קו עם ארצות הברית ואירופה, שרואות כיצד האנרכיה הג'יהאדיסטית פושה בכל מקום בסוריה, באדיבות בנות הברית מקטאר ומסעודיה. גם בטהרן רואים את המצב ומבינים שהזמן פועל נגדם. וכך, בעצה אחת עם השועל הדיפלומטי רב-הניסיון ברהימי, הכין חטיב את הקרקע לסבב הפגישות שלו בוועידת הביטחון במינכן, באמצעות הפרסום על נכונותו לשיחות עם אסד. המהלך הוכיח את עצמו, ואף יותר מזה. במהלך סוף שבוע אחד במינכן פגש חטיב את סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן ואת שרת החוץ של האיחוד האירופי קתרין אשטון. המפגש עמם שב ומיצב את מעמדו של חטיב, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים, כנציג הבלתי מעורער של האופוזיציה הסורית. אך כאמור, החלק החשוב יותר היה המפגש עם שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, ועם שר החוץ האירני, סאלחי. חטיב, כך נראה, הצליח לייצר במפגשים האלה משהו חדש: ניצני נכונות רוסית ואירנית לבדוק מהלך משותף עם המערב, וזאת בזכות נוסחת ברהימי-חטיב למוכנות לשיחות עם אסד או נציגיו. על תוכן המפגש עם שר החוץ הרוסי לא ידועים כעת פרטים רבים, אולם דיפלומטים רוסים הדגישו את חשיבות הפגישה בעצם קיומה. חטיב אף קיבל הזמנה להמשך שיחות במוסקבה. בעבר אומנם היו מפגשים בין הרוסים לבין ארגוני אופוזיציה סוריים, אבל מאז השתנתה התמיכה הרוסית בבשאר אסד.