גזר-דין המוות שהכריזה עיריית תל אביב על ה"אלטע זאכן", נחת על שמעון לוי (75) מיפו, המוהיקני האחרון של העגלונים בכרך הגדול, כרעם ביום בהיר. אחרי עשרות שנים של "ותק מקצועי" הוא מוצא עכשיו את עצמו עומד בפני שוקת שבורה: לא רק בלי סוס ועגלה, אלא גם ללא פרנסה.
את רוע הגזירה מתרצת, אומנם, העירייה בצורך "למנוע שיבושי-תנועה מיותרים" בעיר, אבל את לוי זה לא מעניין. בשבילו זוהי מכה קשה מדי, שספק אם יוכל להתאושש ממנה אי-פעם. אחרי ככלות הכל הוא בילה קרוב לארבעים שנה על גבי העגלה והסוס והוביל על גביהם מאסות של רהיטים, בגדים משומשים וגרוטאות למיניהן. היעד הקבוע במסעו של ה"בעלעגולע" היו בתים פרטיים ברחבי העיר ו"קודש הקודשים" - איך לא - שוק הפשפשים של יפו.
בקרב חבריו לעיסוק נחשב לוי, יליד סלוניקי, לזקן ולנכבד שבחבורה שפסה עכשיו מן העולם, בעוד שבקרב תושבי העיר יצא לפניו שמו כ"עוף מוזר". בנוף העירוני הוא מוכר כדמות יוצאת-דופן, שהרי למען הגילוי הנאות, סוס ועגלה החולפים ברחובותיה של העיר הם בימים אלה חזיון נדיר למדי. לא בכדי נטרו לו רבים בשל כך את איבתם הגלויה וראו בו מטרד מעצבן. אחרי ככלות הכל, בכבישים הצפופים והסואנים של הכרך הגדול, שבהם מועטות אפשרויות העקיפה, גרר אחריו לוי, תדירות, שובל ארוך של מכוניות. כאשר נהג, למשל, לחנות עם "רכבו" סמוך לבנק או לסופרמרקט, זכה לוי, לא אחת, למטח כבד של גידופים עסיסיים מצד בעלי הרכב הממונעים, שנאלצו להישרך אחריו בחמת-זעם גדולה.
הסמל המסחרי
מימים-ימימה היו הסוס והעגלה סימן ההיכר וסמלו המסחרי הבלתי מעורער של לוי. אלה שימשו אותו גם בימים הרחוקים שבהם עבד כאיכר באדמות מקווה ישראל ויאזור. את כלי הרכב היומיומי שלו הוא לא היה מוכן להמיר, בעד שום הון שבעולם, בכלי-רכב ממונע, כפי שעשו זאת אחדים מחבריו ל"מקצוע" - לא כל שכן כאשר הפך מעובד-אדמה ל"אלטע זאכן", כי בסוס ובעגלה הנגררת הוא ראה תמיד את מקור גאוותו.
עכשיו, משהחליטו פרנסי העירייה לעשות סוף לחגיגה, חשך עליו עולמו של לוי. בשנים האחרונות קהו, אומנם, עיניו מראות, אבל למרות גילו המתקדם הוא מסרב, בעקשנות, להיפרד מן המושכות. בצד "סטירת הלחי" שספג מן העירייה, טורדות אותו המחשבות על שנטלו ממנו את חדוות-חייו. לא פחות מכך מציקה לו הדאגה לאשתו החולנית והתשושה, הכלואה באפס מעשה בביתה.
בגעגועים רבים נזכר לוי בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה, כאשר הבריות הורגלו להסתפק במועט שהיה להם. באותם ימים - נזכר לוי - היו הסוס והעגלה, ולא כל שכן ה"אלטע זאכן" עצמו, נערצים ומקובלים על הכל, בעוד שכיום שמים את ה"בעלעגולע" ללעג ולשנינה.
ללוי אין טלפון נייד וגם לא מחשב. אפילו טלוויזיה נעדרת מביתו המט לנפול. גם לעיתון הוא איננו נזקק. "וכי למה שאתרגז בכל יום מחדש על מה שקורה במדינה?" הוא מצטחק ופורס בכך, על רגל אחת, את פילוסופיית החיים שלו.