הרב פרופ' דוד הרטמן, שהלך לעולמו בגיל 81, הפך, בעשייה ארוכת שנים, לאחד מסמליו הבולטים של המחנה המגדיר עצמו 'דתי-הומניסטי' בישראל. המעמד הזה לא בא לו בקלות. בניגוד לסמל בולט אחר של המחנה הזה, פרופ' אבי רביצקי, שנולד בארץ והביוגרפיה שלו טבועה בחותם הציונות הדתית המקומית, הרטמן החל את דרכו בישראל כאאוטסיידר: יליד ארצות הברית, תלמיד של הרב סולובייצ'יק, שהגיע לארץ בן ארבעים וניסה לפתח כאן תיאולוגיה דתית-ציונית-הומניסטית, בשנים שבהן הציונות הדתית פנתה לכיוון הרבה יותר שמרני מבחינה דתית ונִצי מבחינה פוליטית. לא פעם אפילו נתקל כאן בשאלה האם הוא בכלל אורתודוקס - שאלה שרביצקי, או ישעיהו ליבוביץ', מעולם לא נתקלו בה.
השאלה נבעה ממוצאו האמריקני, אבל גם מהעובדה שעסק בתיאולוגיה. בניגוד לרביצקי, שעסק במחקר מחשבת ישראל או ליבוביץ', שאצלו התקיימה הפרדה מוחלטת בין העמדה הפוליטית המוסרית לעמדתו הדתית (שהכפיפה את המוסר לציווי הדתי), אצל הרטמן התיאולוגיה והתפיסה ההלכתית גם יחד הקדימו את המוסר לצו הדתי. פרופ' מנחם לורברבוים, ראש בית-הספר לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ומבכירי החוקרים במכון הרטמן, אומר ביחס לשאלת "האורתודוקסיות של הרטמן" כי "חלק חשוב מתפיסתו היה ללכת מעבר לאבחנות המגזריות המקובלות: התורה ניתנה לכלל ישראל - לא למועצת גדולי התורה ולא למפד"ל. והוא ראה את תפקידו להעצים יהודים באשר הם ליטול אחריות על התורה".
כל עוד פעל הרטמן כתיאולוג אינדיבידואליסט המסתפק בפרסום הגותו, הוא נותר במידה רבה אאוטסיידר, המוכר בארצות הברית הרבה יותר מאשר בישראל. בכיר הניו-יורק טיימס תום פרידמן גילה את הרטמן בתקופת עבודתו בישראל והפך אותו למרואיין קבוע המנתח תהליכי עומק בחברה הישראלית, מעין נציג של ישראל המחוברת גם ליהדותה וגם לערכים הומניסטיים.
המפנה המשמעותי במעמדו חל בעקבות הקמת מכון שלום הרטמן (על שם אביו) ב-1976, שבמשך השנים הפך למוסד משמעותי מבחינה מחקרית וציבורית גם יחד. המכון הקים תחילה מסגרת למחקר מתקדם במדעי היהדות, שהפכה גורם מרכזי בתחום. בהמשך הוקמו גם בתי ספר תיכוניים דתיים (תחילה לבנים, ולאחר שני עשורים לבנות), שהעמיקו את משקלו של המכון בקרב הקהל הדתי, לפחות במקום מושבו בירושלים. במקביל יצר המכון מערכת של תוכניות לימודים ביהדות לחינוך הכללי.
כך הפך השם "הרטמן" משם משפחה לקוד של אסכולה, המבטאת חיבור בין מחויבות יהודית לבין ערכים הומניסטיים וליברליים. לורברבוים מדגיש, עם זאת, ש"האסכולה אין פירושה שהרטמן ציפה מתלמידיו להיות הרטמנים קטנים, לאמץ את כל תווי השקפת עולמו. הוא ציפה מהם לאמץ את הקו העקרוני של תלמוד המחויב למעשה, להיות אינטלקטואלים המחויבים לציבור ומחויבים ליהדות".