ומה מציעה החברה להגנת הטבע בנוגע ל"אִיומים" של "חוות הבודדים"? החברה טוענת בעזות מצח כי "על הממשלה לפנות את החוות הלא-חוקיות ולהשיב את המצב התכנוני לקדמותו, ולמצות את הדין עם עבירות הבנייה ועם הגורמים ברשויות שתמכו בהם". לפנות, לגרש, להרוס - לא פחות מכך! ומה מציעה החברה להגנת הטבע בדוח שלה בנוגע לבנייה הערבית בנגב - האם גם כאן ההצעה היא "לפנות"? לא ולא! כאן ההצעה שונה לחלוטין: "יש לקדם פתרונות דיור בישובים מתוכננים ולפתור במהירות את תביעות הבעלות של האוכלוסיה הבדואית". נשאלת השאלה: אם "הסדרת חוות בודדים" היא "אִיום" - מדוע הצעתה זו של החברה, וגם החלטת הממשלה, להסדיר את הישובים הבלתי-חוקיים של הבדואים אינה נחשבת גם-היא "אִיום" על ערכי הטבע והנוף? האם בעקבות החלטת הממשלה תדרוש החברה מהממשלה לפנות את הכפרים הבדואים הבלתי-חוקיים ולהשיב את המצב התכנוני לקדמותו כפי שהיא דורשת ביחס לחוות הבודדים של היהודים? האם חוקי התכנון והבנייה חלים לדעתה רק על המגזר היהודי? האם החלטת הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה, שאותה מרבה הדוח לצטט ככזו האוסרת הקמת ישובים חדשים, מאפשרת לפתע הקמת ישובים ערביים במרכז הנגב ובצפונו או שאיסור זה חל על יהודים בלבד? ומה שייך נושא הבעלות על הקרקע לעניין שמירת השטחים הפתוחים? האם הבעלות הנטענת על הקרקע מזכה את הבדואים לפגוע בשטחים הפתוחים? האם הרס התשתית האקולוגית והפגיעה הקשה בערכי טבע ונוף בשטחים הנוספים שהבדואים יקבלו בהתאם להחלטת הממשלה אינם מהווים "אִיום", והאם הדבר כבר אינו מטריד את החברה להגנת הטבע?

מדהים לחשוב כי בכל המרחב הגדול של צפון הארץ, פרט לאזור הכרמל, לא מצאה החברה כל בנייה ערבית שפוגעת בערכי טבע נדירים ורגישים, ובמרכז הארץ היא מציינת שני איומים בלבד - וזאת בשעה שישנם במרחב הגליל מאות ישובים ערביים ומאחזים בדואים לרוב שבהם מתבצעת בנייה בלתי-חוקית בשטחים הפתוחים. רק כדוגמה - מחברי הדוח היו יכולים לבקר, למשל, בתל-צפית (גת-פלשתים) שבשפלת יהודה ולראות את הבנייה הבדואית הבלתי-חוקית הנרחבת מדרום וממזרח לתל זה. הם היו יכולים לזהות את הפגיעה הקשה בנוף ובטבע ואת הקמת מבני המגורים והמרבצים לפרות ולצאן, ואילו רק רצו לעשות עבודה נאמנה הם היו צריכים לכתוב על כך בדוח האִיומים שלהם! וזו רק דוגמה אחת מני רבות לתופעה אשר באורח-פלא נעלמה לחלוטין מעיני החברה להגנת הטבע!

ואיך רואה החברה להגנת הטבע את הקמתם של ישובים יהודיים? הקמת ישוב יהודי בהר טורעאן, למשל, באזור הדל באוכלוסיה יהודית, הוא, לפי דעתה של החברה - אִיום מספר 12. "שיבולת - יישוב חדש - איום חדש!" מכריזה החברה ללא כל בושה. פיתוח ישובים חדשים באזור ערד ובחבל יתיר (איום 98) "...פוגע בנוף הפתוח, מצמצם את כמות השטחים הפתוחים בבינוי צמוד קרקע בצפיפות נמוכה, קוטע את רצף השטחים הפתוחים ומוביל להרס בתי גידול ולנזק אקולוגי", קובע הדוח. נשאלת השאלה: מדוע החברה עוצמת את עיניה? השטח הרי לא יישאר ריק! אם לא יוקם בו יישוב יהודי, אז השטח ייתפס על-ידי ישובי בדואים. מה כאן לא ברור? מנין ההיתממות הזאת? האם הימנעות מבנייה יהודית חדשה לא תגרום להשתלטות של בדואים על אזורים אלה, דבר אשר "יצמצם את כמות השטחים הפתוחים ויקטע את רצף השטחים הפתוחים בבינוי צמוד קרקע בצפיפות נמוכה", והאם הבנייה הערבית לא תביא "להרס בתי גידול ולנזק אקולוגי"? הקמת ישוב יהודי חדש - "כסיף" - בבקעת ערד מדווחת כאיום מספר 100, שהרי אם יתיישבו שם בדואים ויקימו שם, באופן בלתי-חוקי ובניגוד לתוכניות המיתאר, מבנים לרוב על פני כל הבקעה, אז כנראה שלא תהיה לחברה כל בעיה נופית או אקולוגית וגם לא תהיה כל שאלה לגבי הניצול היעיל של קרקע לבנייה - אולם, אם יגורו שם יהודים, הרי לפי ניסוחי הדוח - "להקמת העיר 'כסיף', בלב בקעת ערד, יהיו השלכות משמעותיות על המרחב בשל רגישותו הנופית הגבוהה וקרבתו לגן הלאומי 'תל ערד'". והרי בדיוק ההפך הוא הנכון - הישוב היהודי יקום באופן מסודר ובמרחק ניכר מתל ערד, וייבנה תוך חיסכון וניצול יעיל של הקרקע, בעוד שהישובים הבדואיים ישתרעו לכל עבר תוך קרבה אל תל ערד ותוך בזבוז משווע של קרקע ופגיעה נרחבת בנוף הפתוח. הקמת ישוב יהודי - "שיזף" ברמת הנגב (איום 106) וכן הקמת ישוב חדש בפיתחת ניצנה (איום 104) - גם הן כמובן שאינן באות בחשבון לפי שיטתה של החברה, המתנגדת להקמת ישוב יהודי בפיתחת ניצנה - שהוא מקום מרוחק על גבול מצרים שחסרה בו נוכחות יהודית. "ישנה חשיבות לשמירה על רצף השטחים הפתוחים ועל הנוף הפתוח של עולם הצומח והחי הייחודיים בפיתחת ניצנה", טוענת החברה. טענה כללית זו ניתן להחילה כמעט על כל ישוב ערבי או בדואי, אולם מאות מקבצי הישובים של הבדואים בנגב ובגליל צומצמו בדוח עד לכדי איום אחד בלבד! מעניין לציין כי בדוח ה"איומים" של שנת 2012 נימקה החברה את התנגדותה להקמת ישוב בפיתחת ניצנה, בין השאר, ב"ירידת ערך השטח כאזור תיירותי ייחודי". מאימתי חובקת אחריותה של החברה להגנת הטבע גם את נושא התיירות ומי קובע שערך השטח כאזור תיירותי אכן יירד? הקמת "נמרוד" - ישוב יהודי חדש בחרמון - מוגדרת כ"איום" (מס' 02), אך לא נראה שנעשה מאמץ כלשהו לחפש הפרות של חוקי התכנון והבנייה בכפרים הדרוזיים בגולן. נשאלת השאלה: לאור כל זאת - איפה מותר יהיה להקים ישוב יהודי חדש? על כך יש לחברה תשובה פשוטה: "החברה להגנת הטבע טוענת כי יש להימנע לחלוטין מהקמת ישובים חדשים, וזאת מסיבות כלכליות, חברתיות וסביבתיות". כל כך פשוט! ומה יקרה בינתיים לכל אותם שטחים פתוחים שהערבים והבדואים משתלטים עליהם בהדרגה? על כך אין לחברה כל תשובה פרט להתעלמות רבתי מהבנייה הערבית הנרחבת באותם שטחים פתוחים שעליהם היא אמורה להגן.

גם הרחבות מתוכננות של ערים יהודיות כמו למשל - נצרת עלית (איום 11); הרחבת העיר בית-שבע צפונה (איום 97); הרחבת דימונה (איום 101); הרחבת העיר חריש באזור נחל עירון (איום 36); בינוי במזרח העיר רחובות ונס-ציונה (איומים 58, 59); הרחבת העיר מודיעין (73); הרחבות במרחב ירושלים (איומים 82-79); הרחבת הישוב קריית יערים (איום 83); הרחבת בית-שמש (85); הרחבת אילת (איום 116) ועוד - כל אלה מדווחים בדוח כ"איומים" על ערכי הנוף והטבע. אולם, עיקר הבעיה היא שהחברה אינה מונה בדוח שלה את הבנייה הבלתי-חוקית המתבצעת בפועל במאות כפרים ובערים ערביות. מתוך מאה ועשרים אִיומים על השטחים הפתוחים מצאה החברה רק שלושה איומים במגזר הערבי ושניים נוספים במגזר הדרוזי. מסתבר, אם-כן, כי לא רק שעמדת החברה מונעת הקמת ישובים יהודיים חדשים, אלא שהיא אף מתנגדת להרחבת ישובים קיימים! מעניין להשוות בין התנגדותה של החברה להרחבת ישוב יהודי להתייחסותה להרחבת יישוב ערבי. התנגדותה של החברה להרחבת הישוב קרית-יערים (איום 83), מוסברת על-ידה בנימוק ש"ההרחבה המבוקשת, ולו בהיקף קטן ביותר, מאיימת לפגוע בנוף כפרי פתוח וברצף שטחים פתוחים וטבעיים שמצפון ליישוב וממערבו, לפגוע בערכי טבע ובתי גידול ייחודיים, ולשבש את משטר הזרימה בנחלים יתלה ואילן". אולם, ההתנגדות הקשה והנמרצת להרחבת ישובים נעלמת ומתפוגגת לחלוטין כשמדובר בישוב ערבי. כך למשל, בנוגע לבקשתו של הישוב ג'סר א-זרקא להרחיב את שטחו למספר כיוונים, מצהירה החברה כי היא "מסכימה שיש לאפשר את הרחבת היישוב מזרחה באמצעות הסטתו של כביש 2 מזרחה (עד סמוך לנחל עדה)". מסתבר שאף כי הרחבת הישוב הערבי ג'סר-א-זרקא מוצגת מלכתחילה כ"איום" (34), הרי שהחברה מצליחה באופן מפתיע למצוא מוצא ולאפשר את הרחבת הישוב, גם כאשר זו מתרחשת על חשבון השטחים הפתוחים הסמוכים לישוב! במקרה זה אין החברה טוענת כי ההרחבה תגרום להריסת בתי גידול ייחודיים, לקטיעת רצף השטחים הפתוחים ולפגיעה במגוון הביולוגי. היא אפילו מתעלמת מכך שהבנייה הערבית מתאפיינת בניצול בזבזני של קרקע עקב הבנייה הנמוכה בבתים צמודי קרקע. וכפי שמשתמע מכל מה שנאמר לעיל - הוראות החוק, דרישות והגבלות שמופנות תדיר אל המגזר היהודי אינן קיימות ואינן נחשבות כשמדובר בבנייה במגזר הערבי.

בזמן שלטון המנדט ערכה הממשלה הבריטית סקרים לגבי יכולת הנשיאה הכלכלית של ארץ-ישראל ובהתאם לכך צִמצמה עד מאוד את העלייה וההתיישבות היהודית בטענה שהאפשרויות הכלכליות שהארץ מציעה אינן מאפשרות לקלוט יותר מכמות מסוימת של עולים וישובים. גם בדוח שלפנינו מוגבלת זכות ההתיישבות של היהודים בשעה שהערבים בונים ללא מעצורים. רק הנימוקים מתחלפים. סיכום: קיומו והפקתו של דוח התראה ומעקב אחר האיומים על השטחים הפתוחים בישראל הוא כלי נדרש ונחוץ במאבק הקשה על שמירת הטבע. ראוי ונכון להזדהות עם חלק ניכר מהתופעות המתוארות בדוח. אולם, אופן הצגת הדברים והתכנים הבררניים המופיעים בדוחות האִיומים של החברה להגנת הטבע, ויותר מכך - ההתעלמות המופגנת מהאִיומים הנרחבים ומהבנייה הבלתי-חוקית המתבצעות בפועל במגזר הערבי - מוליכים למסקנה העגומה כי הדוח הוא חד-צדדי ובעל מגמה המפלה את הציבור היהודי. תוצאותיו הקשות תהיינה הגבלת וצמצום יכולת ההתיישבות של המגזר היהודי, ולעומתם עידוד ההתיישבות הערבית-בדואית הנעשית בדרך-כלל תוך הפרה בוטה של חוקי התכנון והבנייה.