הגחלת ואש האהבה האוכלת

'גחלת' הוא שם הספר, ומעניין לראות כיצד הגחלת הזו מאירה את שירי הספר כולו. השיר פותח במלים: "אֵין את משיבה אהבתי אליי? מוטב! תהא גחלתָה טמונה בלבּך עד נשוב בה רוח הזמן והייתה לשלהבת". הגחלת והאש בשירתו של עשהאל הן משכן לתעצומות הרוח, לתעצומות האהבה, לכוחות העצומים, שאין להם קץ. אין המדובר באש פיזית, לפנינו גחלת שהיא ניצוץ של חיים, זעקה של חיים. המשורר שלח אהבתו לאהובתו, ומשזו לא נענתה לו, לא תם חלקה של הגחלת הזו. יש לה כוחות משלה, ויש לה התמדה בלתי נפסקת. השיר נבנה שלב אחר שלב מהתפתחות כוחה ומתעצומותיה של אותה גחלת: הגחלת של האהבה לא נתקבלה על-ידי האהובה, והנה היא מתדפקת על לבה, נחבאת בתוכה, טמונה בתוך לבה, לא מוותרת, ובחלוף הזמן, בנשוב הרוח, היא מקבלת חיים אחרים. הגחלת ציפתה לשעת הכושר שלה, והנה היא הופכת לשלהבת. התלקחויות דומות ראינו גם אצל המשורר הלאומי ביאליק: המעבר מניצוץ ללהבה, בשער 'כוכב נידח', הדמעה הרותחת של המתמיד בשיר 'לבדי' - התחזקות הלהבה היא עדות לחיים פנימיים, לאנרגיה בלתי נדלית. האהובה, שדחתה את הגחלת, לא השיבה לו אהבה. אך, מעתה הלהבה הפנימית הזו חיה בתוכה חיים משלה, מתלקחת, מתחזקת ומשפיעה את כוחותיה על האהובה. אותה להבה מקבלת ממדים אלוהיים, כובשת את ישותה של האהובה: "פרצה אז שלהבת-יה זו וליחכה את לשד עצמותייך!". הלהבת הנידחת אינה מוותרת. כמו אותו זלזל של ביאליק, שאיש לא האמין בכוחו הדל, והנה כוחו מתעצם: הנה באה מחזוריות העונות והעצימה את כוחו. כאן הגחלת מסתייעת ברוח ומגבירה עוצמתה, מקבלת מהות אלוהית ומימד של שגב אלוהי - וכך כובשת את רוחה ונשמתה של האהובה. ב'שירת ההיכלות' מצאנו את המוטיב של אש שאוכלת אש, והנה אותה להבה עצומה שמכלה אותה, את האהובה, אוזרת כוח וממשיכה בדרכה: "ועדַי תגיע האש, וּשרפתני והייתי אני מַצית האש ואף העֵצים לעולה אהי!". לפנינו מעין וריאציה של היכלות בוערים, היכל האהובה הבוערת והיכל המשורר הנשרף - וההתפתחות המיוחדת כאן היא, שהבועֵר הוא זה המַצית את האש: 'והייתי אני מַצית האש' - המשורר הנשרף לוקח כוחות מן האש, שאוכלת אותו, וממשיך במלאכת העצָמת הגחלת, העצָמת האהבה, העצמת האש המכלה עד תום, עד כלות. החיבור בינו לבין האהובה הופך לחיבור של הַקרבה, של קרבן, והנה הוא נעקד עמה. המשורר שב אל חייו, אל אהבתו, והנה הוא מבעיר את הכול, גם את עצי העולה, עצי הקרבן. עקידה רומנטית-רוחנית בעיבוד אישי ומיוחד. האהבה - יש לה כוחות משלה מעבר לרצונות אנוש, ולעתים יש בשירת המשורר עשהאל תהייה ושאלה, האם האדם עצמו יכול להכיל אהבה, שאין הוא יודע עליה. כך, למשל, בשיר 'מכתבייך' - שב המשורר שואל: "קרָבות קרבִּי מכתבייך העידו! האמנם אהבתיך ואני בּל ידעתי? או אולי ידעתי זה כבר את אשר לבי האמֵן מאֵן?" (עמוד 54). יש דברים נסתרים: בשיר 'הגחלת' - האהובה סופגת בתוכה אהבה, גם כשאינה חפצה בה, ויש תהליך של חלחול פנימה, האהבה נבראת מאליה: הייסורים והאש והכיליון הופכים להיות כלי ממָרק, כלי שמעניק לכל ההתרחשות משמעות רוחנית: "ובערנו שנינו ואין מציל. ואכלה החרטה לבך והיה לאפר". העצמת הגחלת יצרה סיכוי של חיבור, של אהבה שהמשורר יוצר במו רוחו, במו להבתו הפנימית. האכזבה התחלפה בתמורה כמוסה, אדירה. הנה האהבה שכבשה את לב האהובה עוברת תהליך, שמוביל למטמורפוזה פנימית: האהובה מתחרטת על הדרך שבה נהגה בו, על שלא השיבה לו אהבה, אבל לאש אין דרך לשוב לאחור: אהבה עד כּלות משמעה אהבה עד חורבן, עד אפר. ללהבה כוח מעצים ומטהר, ואצל עשהאל פוחצ'בסקי יש לבערה כוח לתת חיים וכוח להוביל לאובדן, אובדן שכל כולו רכּות של אהבה. כך בשיר 'יד קטנה': "התאפקי, נערה, נשק על תוסיפי! הן תראי את סוף בערת הכוכבים איכה אסבול את אובדנן בבערה, הן כה רכות הן השפתיים!". שירתו של עשהאל מחפשת אחר האהבה שנצרפה, שנתמרקה - גם אם יש לאהבה זו מאוויים לכלות הכול, עד אפר. גם כשיש לאהבה 'יום קטנוֹת', רגעי חולין - הלב של האוהב-המשורר מרקיע שחקים: "מתפרנסים אנו בחולין,ילדתי, כבר דללו אוצרות התרומה. קודשנו בטוהרה על כוס מלאה חֶמֶר. ונמוץ קובּעתה בטומאה...". אהבה ללא אותה בערה, ללא אותו פאתוס, ללא אותו מירוק, אין טעם בה. בכתיבתו של עשהאל נרקחת האהבה בפסוקי קודש "אוצרות תרומה", פולחן של טוהרה וטומאה, מלאכת האהבה היא מלאכת כוהנים, ממש פולחן. האהבה היא סוג של כהונה, של חיים במקדש. שירת עשהאל מבקשת אהבה בתעצומות שנוגעת באינסוף: "אם יפים רק פרחי האהבה באיבּה ופרייה - תרעלה, מה, בצע, ילדתי, מה בצע, הגידי באהבה הלזו התפֵלה?". עשהאל פוחצ'בסקי לא פרסם שירתו בחייו, ואת השירים הגנוזים הוציאו לאור נכדיו, אורה עשהאל ועצמון יניב. הקוראים נחשפים לשירה אמיתית, שירה שכל כולה חיפוש של יופי, של ערכים, של אמת - ולעתים יש ספק האם ניתן למצות את האהבה בעולם המצוי, בשגרה המצויה. האם הדגם שהציב ביאליק ב'הציץ ומת' הוא אכן הדגם של האהבה המובילה עד מוות, עד כלות. כמו במאמרו של ביאליק 'גילוי וכיסוי בלשון' - גם בשירת עשהאל אנו מוצאים עצמנו מיטלטלים בין התוהו המאיים, בין הרגע הנדיר והנורא, ביניהם לבין אובדן החוויה הנשגבת: נותר החשש, נותר הפחד שהנה כל זה יסתיים במבט אובד, שתאבד הדרך אל הנצח, אל האהבה הנצחית. לגעת בכול ללא חציצה. עשהאל, הצבר העברי הארץ ישראלי הראשון, חי בתקופה לא קלה, ספג את ארץ ישראל בייסורים, חלוץ שהתנסה בעבודות משק, שפעל כמדריך חקלאי, שנאלץ לברוח מן הצבא העות'ומני. שירתו חושפת לפנינו דמות של חלוץ עברי, משורר שמבקש לגלות את האהבה ובה במידה לכסות אותה, כי רבה האש, כי הגחלת נושאת אותו עד קצה החוויה, עד האינסוף. כפי שבחיי המעשה ניסה עשהאל להגיע להגשמה אישית, להגשמת אהבת הארץ שבו, כך בכתיבתו אנו מוצאים התמודדות עם העולמות הכמוסים, עם הבלתי מושג. לעשהאל שירים שבהם אנו צופים בנפשו הנוגעת בנפש הארץ, בנופיה, ברוח ההגשמה הציונית. הלב הולך שבי אחר שירי האהבה המיוחדים: עשהאל ביקש בשירתו לגעת באש ובתהום, והעברית שלו בערה בו, עד כלות, כתיבה לירית צרופה ויפה. כתיבה עד כאב, עד בכי: "יבכה כל לב, תדמע כל עין/ ברכה ושפה - נפקד מקומם". יפה עשו אורה עשהאל ויניב עצמון, שההדירו את הכתבים הגנוזים. התברכנו בצפונות עולמו של משורר נפלא, העשרנו רוחנו בערכים ובאתוס ובעוצמה של משורר צבר בתקופה של תחיית העברית, של תחיית הציונות.