הנתונים החדשים שפרסם בשבוע שעבר משרד הבריאות, מציגים תמונה קשה על מערכת האשפוז בישראל, ההולכת ומתכווצת. הפער בין המינימום הדרוש לבין המציאות, גדל והולך, עד שלמרות התחכום והיעילות הארגונית של מערכת האשפוז - מתרבים הכשלים וקטנה היכולת לענות אף על הצרכים הדחופים ביותר.
ב-2005 היו בבתי-החולים הכלליים 2.2 מיטות ל-1,000 נפש. שיעור נמוך מאוד לעומת הממוצע האירופי העומד על 3.2. ב-2012 שיעור המיטות ירד ל-1.88 ל-1,000 נפש. האוכלוסיה בישראל גדלה בקצב של 1.5% בשנה, ולפיכך על-מנת לשמר את המצב הקיים, יש להוסיף כ-250 מיטות מדי שנה. בפועל, מספר זה של מיטות נוסף בשלוש שנים. גם הפער בין אזורי המרכז לפריפריה הולך ומתרחב. בשלוש הערים הגדולות יש עדיין יותר משתי מיטות ל-1,000 נפש ואילו באזור הדרום רק 1.4 ל-1,000, ובצפון 1.5.
המספרים היבשים משקפים מצוקה אמיתית. חולים הזקוקים לאשפוז לא תמיד מתקבלים. זמני השהייה בחדרי המיון מתארכים והזמן מהגעת החולה למיון ועד לבדיקה הראשונה על-ידי רופא מתארך למימדים מסוכנים. הצפיפות במחלקות האשפוז, מלבד הפגיעה בנוחות ובפרטיות של החולים, גורמת לריבוי זיהומים צולבים, לעלייה בהיווצרות פצעי לחץ בקרב חולים המרותקים למיטה, ולירידה באיכות הטיפול הסיעודי והרפואי. השחרור המוקדם, בלי להשלים את הבירור האבחנתי ולעיתים קרובות בלי להשלים את הטיפול בבעיה שבעטיה אושפז החולה, מוביל לעלייה בשיעור האשפוזים החוזרים, להחמרה בתחלואה ולסבל רב לחולים.
גם כאן ניכר הפער בין אלה שיכולים להרשות לעצמם להיעזר ברפואה פרטית ולסיים את הבדיקות מהר ובתנאים נוחים לבין אלה התלויים ברפואה הציבורית ומגיעים לאשפוז חוזר מבלי שהחלו בבירור האבחנתי שעליו הומלץ באשפוז שקדם לו.
בקופות-החולים התורים לבדיקות שונות ארוכים מבעבר. לבדיקות דימות ולבדיקות פולשניות, וכן לבדיקות מעבדה לא שגרתיות, נדרש אישור של רופאי המנהל. גם אם האישור מתקבל לבסוף (לא תמיד), הזמן החולף הופך חלק מהבדיקות לבלתי רלוונטיות. המצוקה גדולה במיוחד ביחידות לטיפול נמרץ, כללי ולב, בפגיות ובשירותים מתוחכמים כמו ניתוחים גדולים, צנתור לסוגיו ופעולות פולשניות אחרות. הטכנולוגיה הולכת ומשתכללת, אך זמינותה הולכת וקטנה. הגענו לכך שבבתי-החולים הגדולים מבטלים פעולות לא דחופות, ודוחים צנתור וניתוח עד שהפעולה הופכת לדחופה. הפעולות מתבצעות בתנאי לחץ לחולים קשים יותר, ובהכרח התוצאות טובות פחות.
שוק הביטוחים הפרטיים פורח. אנשים משלמים כסף רב ומיותר, כיוון שחוסר הביטחון במערכת הציבורית דוחף לכיוון השוק הפרטי, אף שבפועל הסעד מביטוחים פרטיים מוגבל מאוד, רק לפעולות שניתן לבצע במסגרת פרטית. החולים הקשים עדיין זקוקים לבית-החולים הציבורי, אך ביותר ויותר מקרים הם מוצאים אותו סגור בפניהם.
לפי פסיקת בג"ץ, בדבר עידכון מדד יוקר הבריאות, הוספו כ-150 מיליון שקלים להקצבה השנתית לקופות-החולים. בהנחה סבירה כי בשנה ואולי בשנתיים הקרובות תקציב הבריאות אינו צפוי לגדול, סכום זה צפוי להיגרע מבתי-החולים. לא ברור כיצד בתי-החולים אמורים לשרוד. הסכמי העבודה השונים עם הרופאים ועם האחיות, מוסיפים להגדיל את ההוצאות, ותעריפי יום האשפוז והתמורה עבור פעולות שונות שקופות-החולים משלמות לבתי-החולים נקבעים על-ידי משרד הבריאות. אם המשרד יאשר עלייה בתגמול בתי-החולים, יגדל הגירעון של קופות-החולים, ואם ירצה לשמר איכשהו את מאזן הקופות, בתי-החולים יהיו במשבר שיחייב צמצום שירותים עד כדי פגיעה של ממש בבריאות.
אם עד עכשיו לא הבנתם מדוע הפוליטיקאים, ישנים כחדשים, בורחים ממשרת שר הבריאות כמפני אש, אני מניח כי לאחר קריאת שורות אלה, הסיבה מתבררת במלוא חומרתה.