מבחינתי ההצגה "משהו טוב" ב"הבימה" - כולה תעוזה אחת גדולה.
תארו לעצמכם איזה אומץ לב נדרש לשחקנית המתחילה מורן רוזן בתפקיד הנכדה איימי כדי לשחק לצידה של האגדה החיה של "הבימה" ליא קניג!.
לא פחות עוז רוח מגלה השחקנית טטיאנה קנליס-אולייר כשנוגעת בנושאים כ"כ רגישים לאישה בגילה - צלוליטיס מביך ואכזבות במיטה.
ובוודאי לא היה קל למלכה של התיאטרון הישראלי ליא קניג להודות ש"מדגדג לה שם למטה". גם אם מדובר ברפליקות של הגיבורה שלה.
"משהו טוב" ב"הבימה" שביים רועי הורוביץ - הוא התיאטרון האהוב עלי. לא סובל הצגות שיוצריהן מנסים למשוך את תשומת ליבי בטריקים בימתיים, בתפאורה נעה, במשחקים אורקוליים וכדומה. בשבילי תיאטרון אסלי זה תיאטרון נטו: שחקן שפונה אלי במילים - ובעזרתן מפעיל את דמיוני ויוצר במוחי עולם שלם, נוגע במיתרים הנסתרים ביותר בליבי. ומאידך אני נשאר אדיש ואף מתרגז קלות כאשר התיאטרון במאמציו למצוא חן בעיני קהל פולש לנחלות שמיועדות לקרקס, לאופרה, לבלט. כשיתחשק לי להתרגש מטריקים או משירה - אלך לשם.
בתיאטרון נטו האומן "עירום" מול קהל ללא גימיקים וכלי עזר מושאלים - והכול תלוי בכישוריו - כמחזאי, כבמאי, כשחקן... אני תמיד נפעם מהדו-קרב האולטימטיווי כזה. כשבהצגה עוסקים בטפל של טריקים או מפריזים בשירה וריקודים, מזניחים את הכישופים המקוריים של התיאטרון עצמו. כל עוד תיאטרון ימשיך להיצמד לכלים משלו, למכשירי ההשפעה המאפיינים בעיקר אותו - יש צידוק להמשך קיומו כז'אנר - בעולם התוקפני וכובש של קולנוע ואינטרנט.
כל התעוזה ב"משהו טוב" התחילה מהסופרת האירית איליין מרפי, אשר בעוז ובגבורה כבר במחזה הראשון שלה ויתרה על כלי עזר שלא בדיוק שייכים לתיאטרון. (כאן המקום לציין שהנוסח העברי בוצע ע"י רבקה משולח אשר הצליחה ליצור טקסט שלא נשמע זר או מרוחק מאיתנו). לא מעט מחזאים מניחים שהדיאלוגים בדרמה מתרחשים בין הדמויות. המחזאים בודדים גילו שבפועל הדיאלוג בין הגיבורים עובר דרך הקהל.
איליין מרפי עשתה צעד נוסף לכיוון התיאטרון האמיתי: היא ויתרה לגמרי על העימות הישר בין שלושת הדמויות שלה (למרות שהן כל הזמן נמצאות על הבמה); הן כולן - איימי הצעירה, אימהּ לוריין, אימא של לוריין וסבתהּ של איימי קיי - מסתפקות במונולוגים, מכוונים ישירות לאולם - ויוצרים דו-שיח מרתק ופורה בינן לבין הקהל - שמגיב בצחוק, בהתרגשות, בהבנה ובסימפטיה. אנחנו בצייתנות עקבנו אחרי כל דמות - ליווינו אותן בבעיות שלהן, באובדן, שבר - וביחד יצאנו לאור של תקווה למשהו טוב ולאושר עתידי.
ברור שבדרמה מסוג זה רוב ה"עבודה" נופלת על השחקנים, הצלחתם - הצלחה של ההצגה ולהפך. ב"משהו טוב" כל אחת משלוש השחקניות מבצע את המשימה בצורה מעוררת כבוד והתפעלות. הרי הדמויות ב"משהו טוב" רחוקות מלהיות סטטיות, מול עינינו תוך שעה וחצי הן עוברות תהליך שמשנה אותן מקצה לקצה.
מורן רוזן מבחורה קלת דעת בתחילת הסיפור שכל מה שיש לה בראש - מסיבות וריקודים - הופכת עת-עת לאדם בוגר, רציני ומתחשב כשמפנימה כי מעכשיו יש לידה מישהו שלו היא אחראית, עליו חייבת לשמור.
גיבורה של טטיאנה קנליס-אולייר שבתמונה ראשונה נראית אישה אבודה, בלי אופק בחייה אישיים, על סף ייאוש - במהלך הדרמה גוברת על מכשולים ועלבונות, לומדת לעמוד חזק על רגליה ולהבחין באושר שיש גם במצבה.
וליא קניג בתפקיד קיי - בעדינות ונדיבות המאפיינות אותה מצליחה לשדר כאב בעומק ליבה מבעד הצחוק והבדיחות, בעזרתם מייד יוצרת יחסים מיוחדים עם הקהל - שבאולם ברטונוב של "הבימה" יושב במרחק של הושטת יד במובן המילולי.
על מיומנותן של השחקניות מעיד עוד פרט: למרות שבפעול על הבמה ראינו רק שלוש דמויות, אנחנו יצאנו מהאולם בתחושה שהכרנו יותר גיבורים: גם את פול הצעיר, חברהּ של איימי, גם את אקס של לוריין וגם את החבר החדש שלה, שלא לדבר על הסבא, בעלה של קיי.
הבמאי רועי הורוביץ פעל בסינתזה מוחלטת עם הקונצפט של המחזאית, דחה הצידה את האגו שלו והתרכז בכיבוש הלבבות שלנו בעזרת הטקסט לבדו - ורק בסוף בצניעות ראויה לשבח הוא והתפאורן מושיק יוסיפוב הפגינו את כושרם הבימתי והדמיון הציורי שלהם כדי לרמז לנו על הנחת שבכול זאת יכול להיות חלקם של הגיבורות.
כמובן יש לי גם הערות, ולא אחסוך אותן מיוצרי ההצגה. יש בה דברים שלא היו הכרחיים מבחינתי. אומנם איני בטוח למי בדיוק לפנות את טענותיי - למחזאית או לבמאי.
איימי בגילומה של מורן רוזן דיו מושכת, צבעונית, חיה ומשכנעת, ולא היה שום צורך להגדירה כנרקומנית מתחילה. לכאורה יש עילה לפרט: בעיותיה מתחילות מפני שהייתה מסטולית - אבל תאמינו לי, כדי הצעירים יכנסו לצרות מסוג זה הם לא צריכים נסיבות מיוחדות כגון הסנפת סם. אני תמיד מתקומם, כאשר (בספרים, שירים, הצגות או סרטים) מספרים לי על צריכת הסמים כדבר מובן מעליו, כדבר של מה בכך - ואני יודע שרוב רובו של העם בארץ בנקודה זאת מזדהה עם הגישה שלי; על כך מעידים בין השאר תוצאות של הבחירות הכלליות האחרונות בהם מפלגת הסמים לא עברה את אחוז החסימה. אני לא מאמין ולא אוהב את השורה משירו הנפלא של שלמה ארצי: "חצי עולם לוקח סם". זה לא נכון עובדתי ומסוכן מבחינה ציבורית להעביר מסרים כאלה. "בגוף שלי צמרמורת" בדיוק מההכרזות מסוג זה, אני תופס אותן כשטיפת מוח פסולה.
הערה נוספת: הגיבורה של ליא קוניג הייתה כובשת את ליבינו גם אם הייתה מקדישה פחות זמן לדייט שלה עם הוויבראטור. לדעתי זה כבר עובר את הגבול של טעם טוב. גם אם עושים זאת במטרה להצחיק. בינינו? - להכניס ויברטור לידיה של אישה בגיל הזהב ככלי הצחקה או לצורך יצירת פרובוקציה - לא המצאה גדולה; זה מהלך מתבקש, ולפני כחצי שנה קראתי מחזה בו אישה מבוגרת מערכה שלמה מסתובבת על הבמה עם שעשוע דומה...
חוץ משיקולים אתיים יש כאן גם איזה סתירה פנימית שמפריעה להזדהות לחלוטין עם צערה בהתחלה וניחומה בסוף של קיי ומעניקה דו-משמעות מיותרת לגמרי למשפט "משהו טוב ביד...".
בלית ברירה אני מסכם כי בנקודות אלה הייתה חסרה ליוצרים תעוזה לסמוך על הקהל, על בגרותו ואינטליגנציה שלו.
תנסו אותנו - ולא נאכזב.