הלוחש בְּשירים (חלק ב')

מאמציה של נטע לשכנע את אביה להתנתק סופית מעיסוקו הקודם ב"מוסד" מתחילים ב"לחישה" על ספר של משורר שהכירה והעריכה את שירתו. וזהו הקטע המתאר את הנסיבות שבהן הצליחה לעורר אצל אביה את העניין בשיריו של אמיר גלבוע: "הוא (יואל) ישב ודיבר עמה (עם נטע) כרבע שעה במטבח על בחינות-הבגרות שלה ועל החְרָפת הוויכוח בעניין עתיד השטחים. בלכתה לחדרה ליווה אותה עד הדלת ובלחש, שלא להעיר את הזקנות, התלונן שאין לו שום דבר מעניין לקרוא. נטע שמה בידו ספר שירים בשם 'כחולים ואדומים' מאת אמיר גלבוע ויואל שלא היה קורא שירה, דפדף בו במיטתו עד קרוב לשתיים בלילה ובין השאר מצא בעמוד שלוש מאות ושישים, שיר שדיבר אל לבו אף כי לא לגמרי הבין" (103-102). בע' 360 בקובץ "כחולים ואדומים" ותחת הכותרת "וְכָל הַהִרְהוּר הַזֶּה" - מצא יואל שיר בן שני בתים, והוא השיר הבא של אמיר גלבוע, הבנוי משני משפטים, מאחר שטוריו של כל בית מצטרפים למשפט בשיר הזה: שֶנָתַן חַיָּיו עַל עִקַּר חַיָּיו וּמֵת בְּחַיָּיו חַיָּב. וְכָל הַהִרְהוּר הַזֶּה עוֹלֶה בִּי דַוְקָא בְּמִין מָקוֹם כָּזֶה בּוֹ שֶׁמֶשׁ אָבִיב וְרוּחַ צַח וְיָם כָּחֹל וְקוֹל רַךְ בָּרַמְקוֹל שֶׁל הַקָּפֶה אֶת שֶׁלוֹ עוֹשֶׂה. המשפט הראשון בשירו זה של גלבוע נראה כאילו החסירו ממנו את השורה הראשונה, שהייתה אמורה לומר: זו המסקנה שהגעתי אליה. אך גם בלעדי שורה זו, מטיחות ארבע השורות של הבית בקורא את שמונה המילים של המסקנה עצמה: אשם ("חַיָּב") הוא האדם שקיפח את חייו ("מת בחייו") מתוך הקרבה לאידיאל ("שנתן חייו על עיקר חייו"). העובדה שההרהור הזה התנסח בשפה המשפטית העתיקה של ההלכה בספרות החכמים הקדומה, במשנה ובתלמוד, מעניקה תוקף של מסקנה מגובשת להרהור הזה של האני-הלירי, המסתכמת כפסק דין במילה הקצרה והנחרצת: "חייב!". משום כך בולט הניסוח השונה בבית השני - שהוא משפט המנוסח במילים דיבוריות מרמות שונות של השפה. כך, למשל, שוכן הצירוף המליצי ("שמש אביב ורוח צח") בין צירוף משפת הדיבור ברחוב ("וכל ההרהור הזה עולה בי דווקא במקום כזה") לבין צירוף שהוא סלנג מובהק ("את שלו עושה"). ועוד יותר מאשר בניסוח הלשוני, מתחדד הניגוד הרעיוני בין שני הבתים. המסקנה הרצינית שהשתמעה מטורי הבית הראשון, שאין בנמצא אידיאל המצדיק את הקרבת החיים למענו, התגבשה במוחו של האני-הלירי בתנאים הפחות צפויים לכך - ביום מרהיב ("בו שמש אביב ורוח צח / וים כחול וקול רך") ותוך ישיבה נינוחה בבית-קפה ("במין מקום כזה"). צירופי הלשון הללו הולמים את הרגשת השחרור של הדובר מכל עול ומועקה, והם מצדיקים לסיים את התיאור בכללו בביטוי העגה ההמוני ("את שלו עושה"), המנוגד לחלוטין ללשון ההלכה ("חייב!") שבו הסתיים הבית הראשון. הניגוד בין שני בתיו של השיר מבטא העדפה ברורה של החיים על המוות, גם אם מדובר בחיים פעוטים ובנאליים וחסרי הוד, ובעיקר אם הם מושווים למוות ההירואי של האידיאליסט המקריב את חייו למען רעיון ("על עיקר חייו"). השיר מצא חן בעיני יואל, כי מצא בו תשובה לדילמה שהעסיקה אותו אחרי מותה של אשתו, עבריה - אם לחזור לעבודתו ב"מוסד" או להפוך לאזרח רגיל ולהישאר עם נטע. בעודו מתלבט בין עשייה בשליחות אידיאל, שלא אחת סיכן את חייו בביצועה, לבין חיים של שיגרה וללא הילת גיבורים בחברת נטע, התגלגל השיר הזה של גלבוע לידיו והיטה את הכף לצד ההישארות עם נטע. מאחורי "הלחישה" של נטע על ספר שיריו של אמיר גלבוע נמצא כמובן עמוס עוז, המעיד כאן שהוא קורא שירה שקדן, ולכן הוא מסוגל למצוא שירים המתאימים למצבם של גיבורי סיפוריו, שירים אשר בה-בעת מאפשרים לו להפעיל בעזרתם בהצלחה את תחבולת "הלחישה בשירים" לתמיכה בהשקפתו בנושא האקטואלי שהעלה ברומן הזה - עתיד "השטחים".

הרקע ל"לחישת" השיר הבא ברומן "לדעת אישה" מתואר בקטע הבא: "באחד הערבים שמה נטע בידו (של יואל) ספר מאת יאיר הורביץ 'יחסים ודאגה' שמו, והנה בעמוד ארבעים ושבע נתקל בשיר 'אחריות' ואמר לבתו: 'זה יפה, אפילו שמניין לי לדעת אם מה שנדמה לי שהבנתי זה מה שהתכוון אליו המשורר?'" (ע' 153). מטרתה של נטע בהפניית אביה לספר שהשיר "אחריות" כלול בו, תתבהר לקורא רק אם יתאמץ להגיע אל השיר עצמו, שכמובן אינו משולב בטקסט של הרומן, הכל על-פי הכללים של תחבולת "הלחישה בשירים": אֲנִי חַי בָּזֶה וְחַי מֵעֵבֶר לָזֶה: שְׁנַיִם בָּאֶחָד. זֶה סוֹפֵג חֹשֶׁךְ וְנִסְפָּג בַּחֲשֵׁכָה. לְכָל הַנּוֹתֵן אוֹר יִקְרָא הַשֵׁני שֶׁמֶשׁ. וּבֵין לְבֵין, כְּנִדּוֹן עַל שְׁטָר בִּגְזַר הַלֵּיל הָרַעַד מֵפִיק גִּמְגּוּם: אַחֲרָיוּת שֶׁמִּכָּאן אֶל מֵעֵבֶר השיר מדבר על כפילות, על קיומם של "שניים באחד". האני-הלירי הוא האחד שבחייו קיימת הכפילות, מאחר שהוא "חי בזה", בעולם הגשמי, וגם "חי מעבר לזה", בעולם הרוחני. על חייו בעולם הגשמי שולטת מלידה ("סופג") ועד פטירה ("נספג") אימת ממשלת החושך - המוות. ולכן הוא מצפה למותו, כי המוות ישחרר אותו מאימת המוות, משליטת הגוף על רוחו, ויעניק לו את החירות המלאה בעולם האור הנצחי, זה המואר באופן תמידי על-ידי "השמש". לתקופת ההמתנה עד למעבר מהעולם החשוך לעולם המואר, מציע האני-הלירי בשורת הסיום של השיר, בחרדת קודש ("הרעד") ובענווה ("גמגום") את ההצעה הבאה: "אחריות שמכאן אל מעבר". כלומר: לחיות את הזמן שהוקצב לו בעולם הזה על-פי ההכרה, שקיום מסוג שונה מצפה לו מעבר לחיים הגשמיים. בעולם האור של הרוח יהיה חופשי באמת מכל המגבלות של הקיום הגשמי: הזמן הקצוב, המרחב המוגבל והחושך של פגעי החיים (ההזדקנות והמחלות). החירות האמיתית הזו תגאל אותו מהקיום המענה בעולם הזה, שבו הוא כבול "כנִדון", אשר הוחתם בלידתו על שטר חוב, ומאז הוא נרדף על-ידי גזר-דין של ממשלת החושך, כי בגלל מגבלותיו הקיומיות, לא יצליח עד יום מותו לפרוע את חובו לנושה המחזיק בשטר החוב הזה. אף שאמיר גלבוע ויאיר הורביץ הם משוררים משני דורות שונים בשירה העברית, הכירה נטע גם את המשותף ביניהם: שניהם כתבו שירה הגותית ובחנו בשיריהם את "המצב הקיומי" מנקודת ההשקפה האידיאליסטית, זו אשר מחפשת משמעות לקיומו של האדם בעולם הגשמי. משום כך הושיטה נטע לאביה את ספרי השירה של שניהם, כדי לשכנע אותו באמצעותם להיפרד מעיסוקו החשאי והמסוכן ב"מוסד" ולהצטרף לחיים האזרחיים הרגילים. ומאחר שלא כיוונה אותו לשירים מסויימים בספרי השירה של גלבוע ושל הורביץ, הותירה נטע לאביה לבחור בעצמו מתוכם את השירים ש"לחשו" היטב את בקשתה ממנו: שיתנתק סופית מהקשר לעולם החושך, מעבודתו כביטחוניסט ב"מוסד", ויישאר איתה בעולם המואר של החיים הרגילים. לאורך העלילה פזורים קטעים רבים המעידים כי בשימוש בתחבולת "הלחישה בשירים" השיגה נטע את מטרתה. בשני ספרי השירה שמסרה לו, התעכב יואל על שירים שהעצימו אצלו את החרטה על השנים שהתמסר לעבודתו ב"מוסד", במקום להקדיש תשומת לב לאשתו ולבתו. ואכן, בהשפעת השירים של גלבוע והורביץ שאל יואל את עצמו: "מה מריץ אותי עשרים ושלוש שנים מכיכר לכיכר ממלון למלון מטרמינאל לטרמינאל בגעיית רכבות-לילה חולפות ביערות ובמנהרות, שורטות את שדות-החושך בזרקורי-הקטר הצהובים?" (139).

מול המאמץ מכמיר הלב הזה של נטע לשכנע את אביה לפצות אותה על השנים שהיה רחוק מהבית וסיכן את חייו בפעולות שהטיל עליו -ידי "המוסד", נעשה מאמץ מקביל, על-ידי מפקדו ב"מוסד", "הפטרון" ירמיהו קורדוברו, להשיבו לשירות החשאי. אחרי שפרש יואל מהשירות, בא קורדוברו לבקר אותו. ליואל הביא קורדוברו "בקבוק של קוניאק צרפתי משובח", אך "לנטע הביא האיש במתנה ספר-שירים חדש מאת דליה רביקוביץ, 'אהבה אמיתית' שמו, והציע ליואל לקרוא בהזדמנות לפחות את השיר שמתחיל בעמוד שבע ומסתיים בעמוד שמונה" (38). מובן מאליו, כי רק קורא שיתאמץ להגיע אל השיר "הקו האחרון", יבין את מעשה העורמה של קורדוברו בבחירתו כמתנה לנטע את "אהבה אמיתית", ובמיוחד בהכוונתו של יואל לשיר מסוים בקובץ הזה. ברור, כי עוז מפעיל כאן פעם נוספת את תחבולת "הלחישה בשירים", אך הפעם בחר בשיר שנועד לשרת את מטרתו ואת השקפתו של קורדוברו, המנסה להשפיע על יואל לחזור לשירות ב"מוסד": לֹא, זֶה עֲדַיִן אֵינוֹ הַקַו הָאַחֲרוֹן, חָסְרוּ לוֹ כַּמָּה מִלִּים נְחוּצוֹת הוּא אִבֵּד אֶת הַקְּשָׁרִים. אִי בְּהִירוּת זֶה הָיָה הַקֹּשִׁי שֶׁלוֹ, אִי בְּהִירוּת. נָשָׂא עֵינָיו אֶל הַחַלוֹן עֲנָנִים מְאִירִים תַּכְלִית הַצַּחוּת שָׁטוּ מוּלוֹ בְּתוֹך תְכֵלֶת מְזֻקֶקֶת. זאת מַכָּה בִּשְׁבִילוֹ הוּא נַעֲשֶׂה חֲסַר שֶׁקֶט. בְּצֶדֶק הוּא מַטִּיל דֹפִי בְּעַצְמוֹ. אֵינוֹ יָכוֹל לָבוֹא לִכְלַל בְּהִירוּת נְחוּצָה. נוֹצָה אַחַת פּוֹרַחַת בַּשָּׁמַיִם מֵעָלָיו, נוֹשֶׁרֶת לְאִטָּהּ, שׁוּב מְרַחֶפֶת בָּרוּחַ. חִפָּזוֹן אֵינוֹ מִמִּנְהָגָהּ. הִיא מדֻיֶּקֶת עַד בְּלִי דַי. עַל שֻׁלְחַן הָעֶרֶב יְחַפֵשׂ נֶחָמָה בְּיוֹגוּרְט רַעֲנָן וְכַף רִבָּה. לֹא, אֵין לוֹ סִבָּה לְכַבֵּד אֶת עַצְמוֹ. מוּטָב שֶׁיְעֲיֵן בָּעִתּוֹן. הוּא לֹא יַגִּיעַ הַיּוֹם אֶל הַקַּו הָאַחֲרוֹן. השיר הזה של דליה רביקוביץ הוא אחד מקבוצה של שירים פוליטיים שהיא כתבה בשנות ה-80' כתגובה על מלחמת לבנון הראשונה, ושבהם ביטאה ביקורת קטלנית על דרכה המדינית של ממשלת ישראל, "הלאומית" מדי לדעתה. הקול הדובר בשיר הוא קולו של הציבור הסוקר את כשלונותיו של השלטון, שעיכב את השגת השלום על-ידי בזבוז זמן והערמת מכשולים על יוזמות מדיניות שונות שהוצעו לסיום בעיית "השטחים". ההסתייגות של הדובר מדרכו המדינית הכושלת של השלטון מתבטאת בשיר בכך, שהוא אינו מפנה את הביקורת ישירות אל השלטון, אלא מדבר עליו בגוף הנסתר "הוא". בשני הבתים הראשונים סוקר הדובר את מחדליו (בבית הראשון) ואת אשליותיו (בבית השני) של השלטון בעבר. מעידים על כך הפעלים שהם בלשון עבר :"חסרו לו", "הוא איבד", "נשא עיניו". אשר למחדלים - בעבר היינו עדיין רחוקים מספיק מן "הקו האחרון" וניתן היה לנהל מדיניות שלום בתנאים נוחים, אך השלטון השתהה ובזבז את הסיכוי להשיגו בתנאים אלה, משום שעיניו לקוּ ב"אי-בהירות" ולא צפה נכון את העתיד. ומאחר ש"חסרו לו כמה מילים נחוצות" - הצעות מגובשות וסבירות, אשר אז היו זוכות לתמיכה של מדינות העולם - איבד השלטון בהדרגה "קשרים" עם מדינות רבות וכמובן גם את תמיכתן במדיניות של מדינת ישראל. במקום לעסוק במדיניות - מוסיף הבית השני - התמכר השלטון לאשליות: "נשא עיניו אל החלון". שורה זו מעלה בזיכרון את הפסוק בתהילים קכ"א-1: "אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי". הפסוק מחריף את הביקורת על השלטון, שהתפתה להאמין כי המראה האביבי, אך הזמני, הנשקף אליו מבעד לחלון, יתקיים כך למענו לנצח, בעוד שהיה עליו לנצל את העונה המדינית הנוחה לקבלת החלטה שתציל אותו מסכנה איומה. ואכן, מבעד לחלון (שהוא הפתח לקשר עם החוץ) השתקף מצבה של המדינה לשלטון כרגוע וידידותי: "עננים מאירים ...תכלית הצחות ...תכלת מזוקקת". שני הבתים הבאים, השלישי והרביעי, עוברים אל ההווה - אל מצבו של השלטון במלחמת לבנון הראשונה (זו שהוענק לה בתחילתה ב-1982 הכינוי "מבצע שלום הגליל"). מלחמה זו הייתה "מכה בשבילו", ומאחר שפגעה בבטחונו העצמי "בצדק הוא מטיל דופי בעצמו". אם בעבר ולאורך שנים "אי בהירות - זה היה הקושי שלו" (בבית א' של השיר), כעת כבר "אינו יכול לבוא לכלל בהירות" (כך בבית ג' של השיר). מוכיח זאת הסכם השלום עם מצרים, שנחתם ב-1979 ומאז הוא מפגין אי-יציבות, והוא דומה לריחופה של נוצה המגיבה באופן מדויק למשב המשתנה של הרוח: "פורחת", "נושרת" ו"שוב מרחפת". "חיפזון אינו ממנהגה" של נוצה זו - שורה זו היא פרפרזה של האימרה הערבית הידועה האומרת כי "החיפזון הוא מהשטן". ולפיכך אומרת שורה זו, כי הסכם השלום עם מצרים, הדומה לנוצה שריחופה משתנה על-פי כיוון הרוח, היא נוצה אחת מיונת השלום ואינה מבטיחה הסכמי שלום עם המדינות הערביות האחרות. ולכן, זה שבעבר "נשא עיניו אל החלון" והתמכר לאשליה שדרכו נכונה - מחפש כעת, אחרי שהתפכח, נחמה "ביוגורט רענן וכף ריבה" - מפצה את עצמו במַטְעם מתוק ומרענן. הבית החמישי והאחרון מנבא את העתיד. מכלל הנאמר במשפט האחרון: "הוא לא יגיע היום אל הקו האחרון" - ניתן להסיק, כי יגיע בוודאות מחר אל הקו האחרון, אם לא יזדרז לשנות את מדיניותו הלוחמנית בזו שתרחיק ממנו את סכנת ההגעה אל הקו האחרון, שהוא קו האסון והקץ. לא במקרה המליץ "הפטרון" קורדוברו ליואל לקרוא את השיר הזה של דליה רביקוביץ, שלא רק מאשים את ממשלת הימין במדיניות המסכנת את עצם קיומה של המדינה, אלא גם מנבא למדינה חורבן אפוקליפטי, כל עוד ממשלה כושלת זו תמשיך להנהיג אותה. קורדוברו ודאי חולק על השיר הפוליטי הזה בכל, ואין ספק שהוא מבצע שימוש אירוני בו, כי כביטחוניסט, הניח ששיר תבוסתני כזה יקומם את יואל וידרבן אותו לחזור לשורות השירות ב"מוסד".

תחבולת "הלחישה בשירים" טרם מוצתה על-ידי עמוס עוז ברומן הזה. ההכרעה של יואל על דרכו, מול ההשפעה המנוגדת עליו מצד נטע מזה ומצד קורדוברו מזה, תבוצע בעזרת שיר שאליו הגיע ביוזמת עצמו. גם שיר ההכרעה אינו מודפס בטקסט של הספר, אלא ניתנים כל פרטיו הביבליוגרפיים כדי להגיע אליו: "בינתיים קיבל (יואל) לעיתים מידי נטע ספר שירה זה או אחר והיה מדפדף בו לקול הגשם המכה בחלונות בשוכבו במיטתו בלילה. יש שהיה נעצר, קורא שוב ושוב שורות אחדות, לעיתים שורה יחידה. בין שירי י' שרון בספר "תקופה בעיר" גילה את חמש השורות האחרונות שבעמוד ארבעים ושש וקרא אותן ארבע פעמים רצופות לפני שהחליט להסכים עם דברי המשורר, אף כי לא לגמרי בטח בעצמו שאכן ירד לסוף דעתו של הכותב" (ע' 112). ואלה חמש השורות המסיימות את שירו של יוסף שרון "הזהב של המתים": זְכֹר, תָּמִיד, שֶׁעוֹד מִישֶׁהוּ כָּאן, לא-מֻכָּר לְךָ, עֲדַיִן חַי עִם סוֹדוֹ בִּתְבוּנָה מֻפְלָאָה, מַתְכּוֹן מְדֻיָּק לַעֲנָוָה-שֶׁאֵינָהּ-נִתֶּנֶת-לְחִקּוּי, - מִישֶׁהוּ נָדִיב מִמְּךָ שָׁם בַּמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ, לֹא בְחַסְדְּךָ, קִיֵם אֶת הַהֶבְדֵּל-הַמּוּעָט שֶׁבֵּין בֹּהַק לְאָבָק. השיר בשלמותו עונה על השאלה הבאה: מיהו קהל היעד לשירה בעת הזאת? וכתשובה נעשית הבדלה בשיר בין עולמם של "ענווי העולם" - "להקה שפופה מאוד של נוגני-נֵבל מזוקנים", לבין עולמם של אנשים תקיפים ומצליחים - "אנשים בעלי ניסיון-חיים מוצק ועשיר" אשר "מתחרים זה בזה" ואורבים לתמימים מהסוג הראשון שיפלו ברשת שפרשו להם. בעזרת חידוד ההבדל בין שני הסוגים של האנשים, מגיע השיר למסקנה שהשירים נכתבים לא למען התקיפים ובעלי המרפקים - כי לאלה אין עניין בשירים ואוזנם אטומה לקלוט מהם את הערכים המוסריים והאסתטיים המזוקקים כ"זהב" (המתכת האצילה המוזכרת בשם השיר) - כי אם למען המתים (הקוראים מהעידן הקודם שהתמידו לקרוא שירה בתשומת-לב ובסבלנות המתבקשת לפעולה זו) ולמען "להקה שפופה" קטנה ואליטיסטית של אוהבי שירה בעת הזאת. בחמש השורות החותמות את השיר מבטא האני-הלירי את אמונתו האופטימית, כי "תמיד" נמצא האחד - אותו מישהו נדיר ובעל "ענווה-שאינה-ניתנת-לחיקוי", אשר "עדיין חי עם סודו בתבונה מופלאה" - אשר ממש כמוהו בחר להיות משורר ולקיים "את ההבדל בין בוהק לאבק", על-ידי פיזור זהב-שירתו ברשות הרבים. משוררים נדיבי לב ואצילי נפש מזן אנושי נדיר זה, הם המעניקים טעם לקיום בהוויה הגשמית והגסה של תקופתם. הזדהותו של יואל עם האופטימיות הזו של המשורר, הדובר בשיר הזה אל נפשו, מלמדת שהוא קרוב להכרעה בין שתי האפשרויות הניצבות לפניו, בין זו שמציעה לו נטע לבין זו שמציע לו קורדוברו. יואל עומד להיפרד סופית מהחיים הדרמטיים שלהם התמכר בעשרות השנים שבהן שירת ב"מוסד", ולבחור בחיי ענווה ואלמוניות, חיים שיגרתיים ורגועים שאין בצידם תהילת גיבורים. החלטה זו מעידה כי למד להבחין ביתרון ה"בוהק" (החיים) על ה"אבק" (המוות). ואכן, בסיום הרומן התנדב יואל לעבוד כסניטר בבית החולים, כדי לציין בדרך זו שהוא שלם עם החלטתו, להתנתק מ"המוסד" וממפקדו קורדוברו ולהצטרף לחיים האזרחיים לצד בתו נטע. משמעות החלטתו זו מובהרת בקטע הבא, המספר על עבודתו בבית החולים: "בימים הראשונים הוטל עליו לעסוק בעיקר בכביסה...כתמי הדם והזוהמה, חמיצות צחנת השתן, סירחון הזיעה והליחות, סימני צואה בסדינים ובמכנסי הפיז'אמות, גושי קיא שהתייבש, שפכי תרופות, המשב הדחוס של ריח גופים מיוסרים, כל אלה העירו בו לא בחילה ולא שיממון ומיאוס כי אם שמחת-ניצחון עזה, אף כי חשאית, שמחה אשר יואל שוב לא התבייש בה ואף לא נאבק, כמנהגו הקבוע, לפענח אותה. אלא התמסר לה בדומייה ובהתעלות פנימית: אני חי, על כן אני משתתף, וְלא המתים". הקטע הזה אינו רק משבח את יואל על החלטתו הנבונה, אלא, כמובן, גם מסכם באופן הקולע ביותר את השקפתו הפוליטית של עמוס עוז עצמו.