ההילולה בקבר רבי שמעון בר-יוחאי (הרשב"י) בל"ג בעומר הונהגה כנראה רק באמצע המאה ה-16. יום פטירתו של הרשב"י נחשב בעיני המקובלים כיום שמחה, עילוי וגילוי סודות קבליים. ההילולה מלווה בשירה, בריקודים ובהדלקת מדורות על-מנת להרבות אור. מנהג ההילולה היה בתחילה נחלתם של יהודי צפת בלבד. במהלך השנים, הצטרפו להילולה יהודים מכל קצוות
הארץ ומהעולם, וההילולה בליל ל"ג בעומר הפכה לשם דבר בעולם היהודי. משנת 1833 ואילך, חגיגות ל"ג בעומר המסורתיות נפתחות בתהלוכה חגיגית של העברת ספר תורה עתיק מבית משפחת עבו בצפת לקבר הרשב"י במירון.
רצף החגיגות והשמחה בקבר הרשב"י נקטע באסון טרגי שאירע בעת ההילולה במירון בל"ג בעומר שנת תרע"א,– אייר 1911; אירוע המציף סוגיות היסטוריות וחברתיות של התנהלות היישוב היהודי בארץ באותה תקופה.
היישוב היהודי בעשור הראשון של המאה ה-20 בצפת מנה כ-8,000- 7,000 נפש. צפת של אותה תקופה הייתה היישוב היהודי השני בגודלו בארץ, אחרי ירושלים עם הקהילה החסידית הגדולה ביותר. בצפת פעלו מספר רב של 'כוללים' ועיקר פרנסתם התבססה על כספי ה'חלוקה'. הטיפול הרפואי ניתן על-ידי מספר רופאים יהודיים אך התבסס בעיקר על מוסדות המיסיון האנגלי והסקוטי. לקראת סוף העשור הראשון נחנך בית חולים שנבנה במימון משפחת רוטשילד.
ברד של ברזל, אבנים ואנשים
ב-י"ח באייר תרע"א, 15 במאי 1911, התקבצו המונים להילולה השנתית בקברו של הרשב"י במירון. השמחה הייתה גדולה והאווירה הייתה מרוממת. בין החוגגים היו אורחים מקהילות ישראל בעולם. המניין המשוער של החוגגים הגיע לראשונה לכ-10,000 איש. הסופר יהושע בר יוסף מתאר זאת בספרו "עיר קסומה":
"צפת לא ראתה מעודה המון כזה... התלהבות של שמחה אחזה את התושבים. הכל הרגישו כי הנה הגיעה העיר לשיא פריחתה, וכי זכותו של התנא הקדוש עומדת לה גם בעניינים חומריים וצרכי הגוף, כשם שעומדת לה בעניינים רוחניים וצרכי הנפש.
"מתחם הקבר היה מלא וגדוש קהל רב שהצטופף על גג בית הכנסת ונערך לשיאה של ההילולה - רגע ההדלקה. בשעה היעודה, ניגש הרב רפאל דין, שקנה את זכות ההדלקה הראשונה, להדליק את המדורה. ההמון המשולהב התפרץ לרחבה בשירה וריקודים ומספר שניות לאחר מכן, קרס מעקה הגג, שגרם למפולת של אבנים גדולות אשר קברה תחתיה חלק מהחוגגים. כ-100 איש אשר עמדו באותה עת על הגג נפלו מגובה של 8 מטרים לעבר חצר המבנה.
"40 נפגעו. 7 נהרגו מיד והפצועים פונו לבית החולים רוטשילד בצפת, שהיה סגור בגלל העדר תקציב ונפתח במיוחד לקלוט את הנפגעים. תושבים הביאו מבתיהם כלי מיטה ואמצעי חבישה לפצועים. מהדיווחים עולה שהטיפול בבית החולים בצפת נעשה במסירות רבה, אך 4 מהנפגעים נפטרו מאוחר יותר מפצעיהם. לאחר האירוע נסגר שוב ופעל לסירוגין כבית חולים עד הפעלתו בשנת 1918 על-ידי ארגון 'הדסה'. היום משמש כקמפוס המכללה האקדמית צפת".
העיתונות אינה חוסכת תיאורים קשים שהתרחשו לאחר קריסת הגג: "...וכה ניתך ברד של ברזל, אבנים ואנשים על הקהל שעמד למטה בחצר ויעשה בהם שמות. מספרים שאישה אחת נתפוצצה לאיברים-איברים מרוסקים, איש אחד נחלק גופו לשניים, ונחלי דם שטפו בחצר כמים, מספרים שאב אחד עמד עם בנו ובתו למטה והנה הבת מתה מיד, את האב הספיקו בקושי להעלות צפתה, והבן נפצע בכל גופו והוא שוכב בבית החולים בצפת".
עגנון: נושא מתים נעשיתי
ש"י עגנון שהגיע באותו יום ברגל מיפו למירון היה עד לאירוע, ניצל בנס וסייע בחילוץ הגופות. "...הנס שנעשה לי בהילולה של רבי שמעון בר יוחאי במירון, שנפלה גזוזטרא ונהרגו עשרים ושבעה מישראל ואני שעמדתי שעה קלה קודם לכן עם כל הקדושים נותרתי חי. היאך ניצלתי אני?...
"שמעתי פתאום קול רעש גדול וחזק מאוד, חשבתי זה הקול של ההדלקה, נצטערתי על עצמי, חמישה ימים הלכתי ברגל כדי לראות את ההדלקה...
"ביני ביני הביאו אלונקות והניחו עליהן את המתים ואני שעמדתי שעה קלה ביניהם בזמן שהיו חיים נושא מתים נעשיתי".
אחד המחזות היותר נוראים
מתחם ההילולה בקבר הרשב"י לא היה ערוך למקרה אסון. המארגנים לא שיערו שאסון כלשהו אפשרי. עם קריסת המבנה, שררו בהלה, בלבול וחוסר אונים. הראשון שהתעשת והחל לארגן את מבצע הטיפול והפינוי היה מושל המחוז, איפנדי אראד. רופא העיר הגיש עזרה ראשונה, אך לא היו ברשותו האמצעים לטפל בפצועים הקשים. מצפת הוזעקו רופאים יהודים וערבים לטפל בנפגעים.
המושל פקד על נגרים מהכפר הערבי מירון להתקין מקרשים אלונקות להובלת הפצועים לצפת המרוחקת שלוש שעות, ושילם מקופת הממשלה לכל אחד מעשרות הסבלים. עוד באותו לילה התקיימו ההלוויות וההרוגים נקברו בבגדיהם סמוך לאתר הרשב"י. "מספרים שהמחזה בעת קבורת הנהרגים היה אחד המחזות היותר נוראים שאפשר לו לאדם לתאר לעצמו".
עיתון 'האור', אחד מעיתוניו של אליעזר בן-יהודה, היה הראשון לדווח על האסון ב-17 במאי 1911, יום לאחר ל"ג בעומר. בהמשך סיקר עיתון זה את האסון בהרחבה.
הנשים הודרו מההילולה
לצד גילויי המנהיגות והסולידריות מדווחים חלק מעיתוני אותה תקופה ('הפועל הצעיר' ועיתון 'האור') על התנהגויות לא ראויות שהתרחשו במקום בעת הטיפול בפצועים: "נמצאו אחים פושעים שהיו שבעים רצון מזה שהאסון נגע רק באשכנזים ולא בספרדים". הגדילו לעשות, החכמים הספרדים בעלי חזקה על המקום, ש"דרשו מעות קבורה בעד הנהרגים...". עוד לא יבש הדם "ומן הצד עומדת חבורה קטנה שמתלחשת בחשאי איך לעשות עסק מדבר אסון זה וכתבי שנוררות על אודות ה'עזרה הדרושה' יופצו לכל קצווי התבל". 'הפועל הצעיר' יוצא בזעם כנגד עסקני הציבור בצפת שניצלו את האסון על-מנת לפתח ולשכלל את המסכנות ו"תרבות השנור".
מהצד השני של המתרס האידיאולוגי היה עיתון 'המודיע' שהיה עיתון אורתודוכסי וסיקר את האירוע מנקודת המבט של הזרם החרדי. בכתבותיו, תלה העיתון את האירוע בהתנהגות החוגגים והעירוב בקהל. חסידי צאנז טענו שהאסון הוא עונש משמיים, מפני תערובות גברים ונשים בהילולה. לטענתם, השתתפותם בהילולה של הציונים, המתיישבים החדשים ובמיוחד המתיישבות, שהתגודדו יחד, בחורים ובחורות, שרו ורקדו. נוצרו תערובות שפגעו בצנעה ובקדושת המקום. רבני צפת וראשי הקהילה התכנסו לדון בלקחי האסון. הם שקלו לבטל את מנהג ההדלקה במירון, אך לבסוף החליטו להכריז חרם ולהדיר את הנשים מההילולה.
100 שנה לאחר האסון, בשנת 2011, פורסמה כתבה בעיתון החרדי "דורות" בכותרת "100 שנה למפולת במירון". הכתבה חוזרת ומחזקת את הטענה שהאסון במירון הוא תוצאה של התנהגות הציונים החלוצים שהשתתפו בהילולת רשב"י: "...אסון המפולת היה גדול משימצאו לתלות את סיבתו מנימוקים כאלה או אחרים, מלבד הכתובת היחידה שהייתה רשומה על הקיר. ההתערבות הנוראה שחוללו ה'חלוצים' וה'חלוצות' במקום".
החרם נמשך עד 1914. המהלך לביטול החרם היה אחד מהמאבקים הפמיניסטיים הראשונים ביישוב היהודי והוא נחל הצלחה. בעקבות מחאה שיזמה יעל מימון-פישמן בוטל החרם ונשים הורשו להשתתף שוב בחגיגות ל"ג בעומר במירון.
אין חדש תחת השמש במירון
מחקירת הנסיבות ודיווחי העיתונות של אותה תקופה עולה כי הנסיבות לכשלים שהביאו לאסון היו:
- עומס יתר שנגרם ממספר רב של חוגגים שהתרכזו על גג בית הכנסת עליו התקיימה ההדלקה והביא לקריסתו.
- התמוטטות מעקה הבטיחות שלמרות ההתרעות על תחזוקתו הלקויה, לא טופל.
- בנוסף לכך, בהלה שאחזה בקהל לנוכח הרוח שנשבה והפיצה את הלהבות מעמוד ההדלקה לעבר הקהל, שהצטופף באותה עת על הגג וגרמה לו לסגת בבת אחת לנקודה מסוימת, ולהביא לקריסתו.
האסון במירון חרג מעבר למסגרת המקומית, הוא חשף את השסע, הפערים והמחלוקת בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל בתחילת המאה העשרים. המתחים בין אנשי היישוב הישן לבין מתנגדיו, בין אנשי ההתיישבות והציונים והקהילה האורתודוכסית החרדית, בין הקהילה האשכנזית והקהילה הספרדית. אסון מירון שימש במה לוויכוח ציבורי אידיאולוגי מעל גבי העיתונים של אותה תקופה. מתחים אלו ליוו את היישוב היהודי בארץ ישראל ובמדינת ישראל לאורך שנים וחלקם מוצאים את ביטוים גם היום.
במהלך עשרות השנים האחרונות, נוהל קבר הרשב"י וסביבותיו על-ידי ארבעה הקדשים ציבוריים שונים שהתחרו ביניהם - מה שיצר חיכוך בלתי נמנע והקשה על ההתנהלות השוטפת באתר הקדוש. במהלך השנים הוקמו גופים ממשלתיים ואחרים לטפל בניהול האתר.
לבקשת הוועדה לענייני ביקורת המדינה של הכנסת מ-8.4.08 הגיש
מבקר המדינה חוות דעת על מצב קבר רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) במירון וההיערכות לל"ג בעומר. חוות הדעת מלמדת על כשל מערכתי בהפעלת האתר עד כדי סכנה לציבור, ובין השאר נטען בחוות הדעת: "...ריבוי המחלוקות והתביעות המשפטיות על הבעלות על מתחם רשב"י ועל ניהולו מונע זה שנים רבות הפעלה יעילה ותקינה של המתחם ומקשה את פיתוחו. רמת התחזוקה של מבנה רשב"י נמוכה ואינה הולמת את קדושת המקום".
עד כמה דברים לא השתנו ניתן ללמוד מדבריו של ח"כ מנחם
אליעזר מוזס ב-30 באפריל 2012: "בשנה שעברה [ל"ג בעומר תשע"א] עמדו כ-5,000-3,000 נשים על הטריבונה של 'תולדות אהרון' מול ההדלקה, ופתאום שמים לב שכל המעקה של הטריבונה מתחילה להיות כמו קשת, וכולם מתחילים לצעוק... אלפי נשים התחילו לנוס על נפשן ותוך כדי המנוסה נפצעו. אני יודע שהן נפצעו משום שאשתי שברה את כף רגלה תוך כדי הריצה מהטריבונה"...
רק לאחרונה נעשו פעולות מעשיות על-ידי ממשלת ישראל להסדרת ניהול האתר. בעקבות החלטת הממשלה הוקמה חברה ממשלתית, "קרן הרשב"י ומורשתו בע"מ", חברה לתועלת הציבור שאמורה הייתה לנהל את המקום. שינוי זה אמור היה לבשר על תקופה חדשה והיערכות נכונה שתמנע את 'אסון מירון' הבא. בפועל לא ברור אם החברה פעילה. לפי הרישומים לא מונו לה בעלי תפקידים ודה פקטו קבר הרשב"י ממשיך להיות מנוהל כנראה על-ידי נציגי ההקדשים.