השיר שלחש עוז ברומן "אל תגידי לילה"

אף שגיבורי הרומן, תיאו ונועה, בחרו בשובם משליחות ממושכת בחו"ל, להתגורר בתל-קידר הדרומית והרחוקה מההמולה הפוליטית הרוחשת במרכז הארץ, השיגה אותם גם שם המחלוקת בנושא "הסכסוך". כך שהעימות בין תיאו לנועה היה בלתי-נמנע, ופער השנים הניכר ביניהם רק החריף אותו. תיאו בן ה-60 לחם בכל מלחמותיה המוקדמות של מדינת ישראל: מלחמת השיחרור (1948), מלחמת סיני (1956) ומלחמת ששת-הימים (1967). ובכולן היה "נץ" פוליטי, מאחר שלא האמין כי קיים סיכוי להשיג שלום עם הערבים. דווקא מלחמת יום-כיפור (1973), המלחמה שמפאת גילו כבר לא השתתף בה, שינתה את השקפתו והפכה אותו ל"יונה" פוליטית. כאשר פרצה מלחמת יום-כיפור היה תיאו בחופשה בכפר-דייגים נידח על חוף הפסיפיק, האוקינוס השקט, אחרי שסיים שליחות בת עשר שנים מטעם המדינה בארצות דרום-אמריקה, במתן סיוע להן בנושאי תיכנון סביבתי. ודווקא משם הצטייר לו "הסכסוך" לראשונה באופן שונה: "מרחוק נראו לו כל המלחמות והמליצות שביניהן כמעגל מקולל הנובע ממילכוד של צדקנות והיסטֶריה" (108). נועה, הצעירה מתיאו ב-15 שנים, נולדה בשנות המדינה, ומאחר שהתנסתה בחייה הבוגרים רק בשתי מלחמות, מלחמת ששת-הימים ומלחמת יום-כיפור, נותרה דעתה על "הסכסוך" ללא שינוי גם אחרי מלחמת 1973. וכזו היא בקירוב השקפתה: כאשר הערבים תוקפים אותנו, צריך ללחום בהם כדי לגונן על המדינה. ועם זאת, משום שהמדינה מצליחה לשרוד, אין טעם לחיות בחרדה גם בין מלחמה למלחמה, אלא מוטב לקיים את החיים כמידת האפשר בתנאים אלה. בניגוד לתיאו שהיה רוב שנותיו ביטחוניסט ועבר ל"מחנה השלום" אחרי מלחמת 1973, לא החליפה נועה את עמדתה הימנית-פרגמטית בנושא "הסכסוך". אפילו ההתאבדות של אחד מתלמידיה, עמנואל אורבייטו, ערב גיוסו לצבא, בקפיצה מצוק באילת, בהשפעת הסמים שצרך בהיותו שם בחופשה, לא חוללה שינוי באמונתה, שהמדינה מתנהלת נכון מול סירובם של הערבים להיענות להצעות שישראל מציעה להם לסיום "הסכסוך". לכן תומכת נועה ביוזמה של האב השכול, אברהם אורבייטו, שהחליט להקים בכספו מוסד לגמילה מסמים אשר ינציח את שם בנו בתל-קידר, כי היא מאמינה שמפעל ההנצחה הזה לזכרו של עמנואל מסמן את ההשלמה עם הגורל ועם המחיר שהוא תובע מאיתנו, ובכך הוא מאפשר לנו לחזור ולהתרכז בקיומם של החיים במדינה הזו, מול כוונתם הנחרצת של אויביה למחוק אותה ממפת המזרח התיכון. תיאו מפרש באופן שונה את תמיכתה ואת השתתפותה הפעילה של נועה בהקמת המוסד לגמילה מסמים על שם הנער שהתאבד לפני גיוסו לשרות סדיר בצבא. בעיניו מבטאת תמיכתה ביוזמת האב התעלמות מאכזבתו של דור הנערים, הדור אשר נולד אחרי מלחמת ששת-הימים, משני הדורות הקודמים, שבמשך השנים שחלפו מאז ייסודה של המדינה לא הצליחו להשיג שלום עם הערבים. העיסוק בהנצחת עמנואל, מטייח, לדעת תיאו, את המצוקה שבה נתון דור הצעירים לפני גיוסו לצבא ואשר מביאה צעיר רגיש ונורמטיבי כמו עמנואל לסיים את חייו בהתאבדות. לחידוד המחלוקת הזו בין תיאו לבין נועה בחר עוז לחזור ולהשתמש בתחבולת "הלחישה בשירים", כדי לייצג את ההשקפות הסותרות של גיבוריו בנושא "הסכסוך". באופן מפתיע בחר עוז "ללחוש" הפעם בשירים מתוך קובץ של עזרא זוסמן, משורר אשר ברוב השנים נמנע מכתיבה על נושאים פוליטיים והתרחק בשיריו הליריים-אינטלקטואליים מהתבטאות מפורשת על אירועי האקטואליה. בדורו של זוסמן מילא תפקיד זה נתן אלתרמן בטורו הקבוע בעיתון "דבר" - "הטור השביעי".

על נועה נכתב בעלילת הרומן, שהיא זכרה פגישת-היכרות קצרה שהייתה לה עם המשורר עזרא זוסמן בבית המרגוע של קופת-חולים בהר-כנען (עמ' 25). לימים, אחרי שזוסמן נפטר, השיגה את קובץ השירים "צעדים שטבעו בחול", אשר לאה זוסמן, אלמנת המשורר, הדפיסה מעיזבונו והוציאה בהוצאה עצמית ב-1981. תחילה ציטטה נועה שורות בודדות משני שירים שונים בקובץ הזה. שתי שורות מתוך השיר שנדפס כראשון בקובץ מצוטטות ברומן בעמ' 51: "וְאֵיפֹה עָלֵינוּ לִזְרֹחַ / וּלְמִי דְרוּשָׁה זְרִיחָתֵנוּ", ועוד שתי שורות מתוך השיר "יש בצלילות ערבי הסתיו" מצוטטות ברומן בעמ' 57: "וּבַכֹּל שְׁרוּיָה / בַּת צְחוֹק נְבִילָה רֵהָה (=מהססת) נִכְאֶבֶת". אך לא בשורות בודדות אלה התמקדה המחלוקת בין תיאו ונועה, כי אם בשיר שלם מתוך קובץ השירים הזה של עזרא זוסמן, אשר עוז היפנה אליו ב"לחישה" בעמ' 50 ברומן. כדי להצביע על השיר שבחר "ללחוש" באמצעותו על השקפתם השונה של גיבוריו, הטיל עוז על נועה להשמיע לתיאו את הדברים הבאים: "השירים שנתגלו בעיזבון המשורר עזרא זוסמן נקראים 'צעדים שטבעו בחול', בספריית האוניברסיטה בבאר-שבע מצאו לי סוף סוף את הספר, ובעמוד שישים ושלוש גיליתי שיר שחציו הראשון מצא חן בעיני". אמירה זו של נועה ממריצה להגיע אל השיר השלם הן כדי לגלות, מדוע אהבה את חלקו הראשון, ומדוע לא אהבה את חלקו השני. ואלו שורות החלק אשר מצא חן בעיני נועה מתוך השיר הזה, אשר נדפס תחת כוכבית, כשיר ללא כותרת: מַה שֶּׁאָבַד לָנוּ כָּאן לֹא אָבַד בְּכָל מָקוֹם אַחֵר מַה שֶּׁנִּגְזַל מֵאִתָּנוּ כָּאן לֹא נִגְזַל בְּכָל מָקוֹם אַחֵר וְזָעֲקָה אֲבֵדָה זֹאת וזָעֲקָה גְזֵלָה זֹאת וְחָדְלָה מַה שֶׁנָּתַנוּ לְמָקוֹם זֶה לֹא נָתַנוּ לְמָקוֹם אַחֵר לְכֹל מָקוֹם וּמַהוּ הַמָּקוֹם מַה שֶּׁהָיָה בֵּינֵינוּ וּבֵין הַמָּקוֹם הַזֶה לֹא הָיָה בְּשׁוּם מָקּוֹם הקול הדובר בשיר הוא קולו של אני-לירי המדבר בשם הקולקטיב הלאומי. בחלקו הראשון של השיר הוא מסכם בצער רב, אך גם בפיכחון גמור, את המחיר הכבד ששילם העם היהודי בעידן הציוני עקב החלטתו להתנתק מ"כל מקום אחר" בעולם כדי לחיות "כאן", בארץ-ישראל. השורות הפותחות במילים "מה שאָבד לנו", "מה שנגזל מאתנו", "מה שנָּתַנו" ו"מה שהיה", מסתייעות בחריזה אַנָפוֹרִית (אַנָפוֹרה היא חריזה של מִלּה בראשי הטורים של השיר) כדי להבליט את היקפו האדיר של המחיר שהעם היהודי שילם עבור החלטתו לשוב לציון, העולה על כל מה שאבד לו, נגזל ממנו, נתבע ממנו לתת והיה עליו לסבול "בכל מקום אחר" במהלך הגלות הממושכת. אין ספק, כי נועה מצאה בחלק זה של השיר ביטוי קינתי-תמציתי להרגשת האֵבל שהעיקה עליה עקב התאבדותו של התלמיד שלה, עמנואל אורבייטו. וייתכן שהשיר גם ענה על התלבטותה בין הסברים אפשריים להתאבדות של עמנואל, כי לא הצליחה בעצמה להחליט לאיזו קטגוריה צריך לשייך את התאבדותו. כל קטגוריה שבחנה, הצביעה על אשם אחר באסון הזה. הקטגוריה הפסיכיאטרית הצביעה על הוריו של עמנואל כאשמים בהתאבדות בנם. תחילה העדיפו להתמסר לקריירות שלהם ונטשו אותו להשגחת מטפלות ששכרו בארצות שונות. ואחרי שאמו נספתה בתאונת מטוס, הועבר עמנואל על-ידי אביו לגדול אצל דודתו בתל-קידר. ואילו הקטגוריה הסוציולוגית הטילה את האשמה להתאבדות של עמנואל על חבריו בבית-הספר שהתעלמו מבדידותו ועל מוריו (ובכללם על נועה, שהייתה מחנכת הכיתה) שלא הבחינו במצוקתו. נועה לא אהבה את חלקו השני של השיר של זוסמן, כי השתמע ממנו הסבר שלישי להתאבדות של עמנואל - והוא ההסבר הפוליטי, לפיו הוליך "הסכסוך" את עמנואל להתאבדותו. ההסבר הזה מניח כי מתוך יאוש על כך שהאבות אינם מצליחים להביא את "הסכסוך" לסיומו, מתפשטת צריכת הסמים בין הצעירים בהגיעם לתיכון, ובהשפעת יאוש זה גם בוחרים בוגרי תיכון אחדים להתאבד לפני גיוסם לצבא.

כאמור, לא אהבה נועה את החלק השני של השיר, אשר רוב השורות בו מתחילות במילה "ולכן", שהיא מילה המבטאת מסקנה מהמצב שסוכם בשורות החלק הראשון. למען הקיצור יובאו להלן מבין שורות החלק הזה רק את אלה שוודאי עוררו אצל נועה את ההסתייגות הגדולה ביותר מתוכנן: וְלָכֵן זָרוּתֵנוּ כָּאן וְלָכֵן גְסִיסָתֵנוּ כָּאן, וְלָכֵן כְּפִירָתֵנוּ הַגְּבוּלוֹת יְתוֹמִים מֻסְכָּמִים וּבְטוּחִים וְלָכֵן זָרִים מְהַלְּכִים וְזָרִים נֵרֵד וְזָרִים נָמוּת ... וְלָכֵן פַּחְדִּי לַחֲזֹר עַל דִּבְרֵי הֶעָבָר וּמִלִּים כְּבָר עָשׂוּ מַחֲזוֹרָם וּמוּכָנִים לַהֵסְפֵּד וּבוֹכֶה אָבִי אַבְרָהָם וַאֲנִי אֵלָיו יוֹרֵד התוכן בשורות אלה מוכיח שאכן השיר הוא שיר פוליטי, ובו מפרט זוסמן את המחיר שגובה וימשיך לגבות מאיתנו "הסכסוך", אם לא נשקיע בהבאתו לסיום. זוסמן אפילו שזר בשורות אלה צירוף מילים שהפך למושג בשיח הפוליטי מסיום מלחמת ששת-הימים ואילך - "גבולות מוסכמים ובטוחים" - וקשר אותו למספרם הגדול של היתומים שנוספו במלחמות שפרצו אחריה. נועה הצדיקה את התעקשות המדינה על השגת "גבולות מוסכמים ובטוחים" (בתמורה להחזרת "השטחים") ושללה כדמגוגית את הצגת דרישתה זו כטעות שתרמה לריבוי יתומי המלחמות במשפחות, אך ללא ספק התקוממה ממש נגד האיזכור של העקֵדה בחמש השורות האחרונות של השיר. תיאו אומנם לא קרא את השיר הזה, אך אילו הייתה נועה שואלת לדעתו, היה ללא ספק מסכים עם כל הכתוב בו, ובמיוחד עם ההשוואה של היחסים בין הדורות כיום, בחמש השורות האחרונות של השיר, לסיפור העקֵדה הקדום. עזרא זוסמן התכוון להבליט על-ידי העלאת פרשת העקֵדה בשתי השורות האחרונות של השיר את העובדה, שכמעט מדי עשור נאלץ דור של אברהמים לשלוח דור של יצחקים לחזית, כדי להדוף את הניסיון החוזר של תאגיד מדינות ערב למחוק את מדינת ישראל ממפת המזרח-התיכון. אך במוחה של נועה נקשר תוכן השורות המאזכרות את פרשת העקֵדה, בגלל השם "אברהם" המשותף לשני האבות, לאירוע שהתרחש בתל-קידר. בעיניה חף אברהם אורבייטו מהאשמה הכבדה שהשורות האלה ייחסו לו, כי בניגוד לאברהם בסיפור המקראי, אשר ידע כי הוא מוליך את בנו אל מותו, הפתיעה התאבדותו של עמנואל את אביו. לכן, בעוד נועה מסתייגת מחלקו השני של השיר, יסכים ודאי תיאו ליישומו של סיפור העקֵדה לא רק ביחסי אברהם אורבייטו ובנו עמנואל בהווה, אלא גם ביחסי אבות ובנים בחיי העם היהודי במשך העידן הציוני כולו. ואילו נשאל תיאו, מהי דעתו על השיר של זוסמן, היה ללא ספק משיב, שהוא מזדהה לא רק עם הנאמר בחלקו הראשון, בדיוק כמו נועה, אלא מזדהה גם עם החלק השני, החלק שנועה הסתייגה ממנו. תיאו היה אומר שזוסמן קלע אל האמת כאשר ביטא את צערו על מה שמעולל דור האברהמים לדור היצחקים על-ידי השתהותו הבלתי-נסלחת לסיים את "הסכסוך" בפשרה שתניב הסכם שלום יציב וארוך שנים עם העולם הערבי. ניתן להסיק זאת מהדמיון בין השינוי שהתחולל בהשקפתו הפוליטית בהשפעת מלחמת יום-כיפור, שינוי הדומה לזה שביצע יואל, גיבור הרומן "לדעת אישה", אשר נטש את עבודתו ב"מוסד" ובחר לעבוד כסניטר בבית-החולים, וביטא בכך שנפרד מההשקפה הניצית-ביטחוניסטית, ואימץ את ההשקפה של "מחנה השלום".

לדעת תיאו, כשלו הוא ודורו, דור האברהמים, לסיים את "הסכסוך", ומתוך יהירות והיסטֶריה שלחו שוב ושוב דור יצחקים חדש אל מותם המיותר במלחמה נוספת מול מדינות ערב. לכן, הוא סבור כעת, כי אנו חייבים לרכז את כל המאמצים בהשגת שלום עם הערבים, ולשאת במחיר הוויתורים שנצטרך לשלם על כך, במקום להקים אתרי הנצחה לנופלים בסיום כל מלחמה נוספת. מסיבה זו הוא מתנגד למעורבותה של נועה בהקמת המוסד לגמילה מסמים לזכרו של עמנואל. מוסד כזה אולי ינציח "יצחק" אחד, אך לא ימנע את המשך שליחתם לעקֵדה של דורות יצחקים נוספים על-ידי דורות של אברהמים. כאמור, תיאו לא ביסס את השקפתו על השיר של זוסמן וכמובן גם לא הסתייע בו, כי רק נועה הכירה את ספר השירים "צעדים שטבעו בחול", אך עוז נעזר שוב בתחבולת "הלחישה בשיר" כדי לאזן את משקל השקפתו של תיאו מול משקל ההשקפה של נועה בנושא "הסכסוך". ומכאן, שלא במקרה בחר עוז "ללחוש" באמצעות תיאו דימויים של אלתרמן מתוך שירים שונים בקובץ "כוכבים בחוץ". דימויים אלה שוזר תיאו במחשבותיו על המִדבר, שמעבר לו נמצא האויב הערבי אשר מאיים על תל-קידר: "אור-כסף דק וקר לכל רוחב האדמה. שאינה נושמת. שני ברושים נראים כאילו נחצבו בבזלת. גבעות דמויות ירח נעטפות שעוות ירח. פה ושם רובצים יצורי ערפל וגם הם דומים לירח" (15). "המספר" משלים גם הוא את התיאור של תיאו: "אור ירח פורש מסכת מוות על הגבעות הקרובות, כאילו אינן עוד גבעות אלא צלילים נמוכים" (5). התמונה המתוארת על-ידי תיאו ועל-ידי "המספר" בציטוטים מדגימים אלה מתוך הרומן היא תמונה אלתרמנית מובהקת. בשיריו על העיר בעידן הטכנולוגי והמודרני שלנו, תיאר אלתרמן תמונה אפוקליפטית של חיים המתרוקנים מחיוניותם, כי העיר סוגרת על האנושות ומביאה לכליונה. בשיר "ירח" מתאר אלתרמן את העיר כנטושה, כעיר "בלי ציפור" וכמו "עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים". גם בשיר נודע נוסף מתוך "כוכבים בחוץ", הפותח במלים "הלילה הזה", משווה אלתרמן את העיר שהייתה פעם תוססת ורוחשת חיים לעיר שהחיים גוועו בה ולכן הוקפאה תחת מעטה של שעווה והפכה למוצג ענק במוזיאון פתוח עבור הדורות הבאים: "אָז יָרֵחַ מַלְבִּישׁ מַסֵּכוֹת שַׁעֲוָה / עַל חַלּוֹן, עַל עֵינַיִם קָרוֹת, עַל נוֹפִים, / עַל הַשּׁוּק הָעוֹמֵד מְאֻבָּן בַּשָׁבָץ, / בִידֵי גֹלֶם שְׁלוּחוֹת שֶׁל קְרוֹנוֹת וּמְנוֹפִים". בשיר הזה גם מקביל אלתרמן סצינת אהבה כושלת של אוהבים בחדר שבו הם מתייחדים לתמונת עולם הנהרס על-ידי הטכנולוגיה. ולכן אין לתמוה על כך, שתיאו נעזר בתיאוריו אלה של אלתרמן ובדימויים הנועזים שלו לביטוי השקפתו, כי התמשכות "הסכסוך" עם הערבים רק מחריפה ומגדילה את הסכנה לקיומה של מדינת ישראל. לוא הכיר תיאו את השיר "הקו האחרון" של דליה רביקוביץ, ש"נלחש" ברומן "לדעת אישה", היה מזדהה ללא-ספק גם עם השורות מתוכו המתריעות מפני הצפוי לנו בעתיד, אם חס וחלילה לא נצליח ליישב בהקדם את "הסכסוך" הממושך והקשה עם הערבים.

מאחר שתיאו מייצג ברומאן הזה את השקפתו של עמוס עוז בנושא "הסכסוך", סביר להניח, כי בהחלט ייתכן שלא רק בגלל נושאו ותוכנו בחר "ללחוש" ברומאן "אל תגידי לילה" דווקא את השיר הפותח במילים "מה שאבד לנו כאן" מבין שירי הקובץ "צעדים שטבעו בחול" של עזרא זוסמן. מלבד ההתאמה של השיר למחלוקת הפוליטית בין תיאו ובין נועה, אפשר שהשפיעה על הבחירה שלו גם העובדה שמצא בחלקו השני של השיר את האבחנה בין "המקום הזה" לבין "מקום אחר". כזכור, "מקום אחר" הוא שם הרומאן הראשון של עמוס עוז, שבו סיפר על החיים בקיבוץ מצודת-רם. הקיבוץ היה פרוש לעיני הצלפים של האויב הסורי, שהיו מחופרים היטב בהרים של הגולן וצולפים מעמדותיהם על חברי הקיבוץ, כאשר ניסו לחרוש את החלקות שליד הגבול. ומפאת הסכנה הזו לחייהם היו מדי פעם לחברי הקיבוץ הוותיקים, ובעיקר לאחדים מצעירי הקיבוץ, געגועים לחיות במקום אחר. על-אף הפרש השנים בין עלילות שני הרומאנים ובין מועדי השלמתם על-ידי עמוס עוז, דומה מאוד מצבם הביטחוני של שני היישובים, של הקיבוץ מצודת-רם בצפון ושל העיירה תל-קידר בדרום. ו"לחישה" אחרונה - לא במקרה החל עמוס עוז להסתייע בתחבולת "הלחישה בְּשירים" דווקא כאשר פנה במודע לכתיבת רומנים בסוגה הפוליטית אחרי מלחמת יום-כיפור. וגם לא רק מאהבת השירה בחר להסתייע בה, אלא משום שהתחבולה הזאת תרמה לאיזונן של יצירותיו כרומנים שהמסרים הפוליטיים שבהם לא רוקנו אותם מהערכים הספרותיים, כפי שקורה לא אחת לסופר המסתכן בכתיבת עלילות בסוגה המסוכנת הזו, שבה חייהן של יצירות יכולים להיות קצרים למדי.