ערוץ 1 היה צריך לא מעט אטימות והיסח-שֶכֶל (הלוגריתם של שתי התכונות הוא גאונות) כדי לשדר סרט המוקדש למוות. את כמות האנשים שמוכנים לצפות ביציקת דיכאון כזו אפשר להכניס לצידנית אחת. סרט זה הזכיר לי את התקופה שעמדנו ואכלנו כריכים והפירורים נפלו על הקברים. זה היה בתקופה שמערכת העיתון שכנה שתיים-שלוש קומות מעל עיר המתים הענקית של סגולה. "תראה מה זה. מיקרוגלים, קומפקט-דיסקים, תיבות הילוכים רציפות - וכלום לא עוזר, אנשים ממשיכים למות", אמרתי לעמיתי והוספתי: טוב, המוות בחינם, שום יהודי לא פראייר לוותר". ופעם התיישב עורב על עגלת מתים ריקה שעמדה בישימון חלקות מלבניות, ורציתי לצלם כי הגיאומטריה בין העורב, מוטות העגלה וישימון המלבנים הייתה תמונה סימבוליסטית חזקה, אבל בימים ההם מצלמה בטלפון הייתה רק למיעוטון העליון, והגדג'ט הכי משוכלל שעמד לרשותי היה כובע דו-צדדי.
אפילו התת-מודע מוכן לגעת בנושא המוות רק בכפפות של אלכימיה: הוא מתנקש במחשבות על המוות והופך את גופתן לליבידו, כפי שמכוני שפכים הופכים ביוב לדשן. אך בסרט הופיעו אנשים שאינם טומנים את המוות ברמת-חובב של הנפש-סְפֵרָה, כמו מנהל הוספיס או "מְלָוָוה רוחנית" (שאמרה כי המוות והלידה הם "שערים הפותחים את הלב").
והיה בסרט גם צייר, מני סלמה, שגנב את ההצגה משום שהוא לא הִתְמִיר את פחד המוות לאיזו תיאוריה פילוסופית, אלא זעק בפשטות - המוות הוא מחדל בבריאה! "אני כבר מצטער שהבאתי את הילדוֹת שלי למקום שבו כולם נידונים למוות. לא נעים לי מהן", סינן בשאט-גועל. הוא מצייר מלאכים וגולגולות, אך את עיני לכדה עבודה אחרת שלו, ארון קבורה מלא עפרונות. הרהור נחמץ בי: אולי הוא מסמל את כל הדברים שהאדם הכותב קיווה לתפור להם כנפי נייר, אך נקברו לעד בעפר חלומותיו. ישראל רוזמן מהיישוב כליל הוא האנטי-תזה של סלמה. "אני מוכן כל רגע למוות. המוות הוא חלק מהשלמוּת של היקום, אז אפשר להירגע ולהפסיק עם כל הספקולציות והחרדות". ואולם, הגורו מהגליל מטיף 'תזרמו עם המוות' בסגנון נוקשה משהו: "רק ה'אדוויטה' משחררת אותנו", המליץ על הגאולה הרוחנית היחידה לטעמו.
ההוגה שלמה גיורא-שוהם גורס כי האדם הוא בן-דמותו של סיזיפוס, הנידון לגלגל שוב ושוב אבן אל ראש ההר, ולכן "בחיים אין מטרות, יש להתרכז בתהליך בלבד. המוות לא רלווונטי לחיים, רק יצירה ואהבה. אדם שלא מחובר ליצירה, חייו רדודים והוא עֶבֶד ליצרים, לסובבים אותו וּלְמַה שאומרים עליו".
כמה חבל שהבמאית, טלי סלמה, לא שוחחה עם איש רוח מרתק אחר, המשורר חן ישראל-קלינמן, הזועק: "זו צביעות ואנוכיות נרקיסיסטית מצידנו, בני החברה המודרנית, להתאבל על נפש אחת יקרה לנו שמתה ולתבוע מהסובבים אותנו חמלה על אובדנה - בעודנו טובחים ללא חמלה וללא הפסקה במיליארדי בעלי חיים. כל אדם בעל מצפון חי למעשה באֵימה, באומללות, בצער - בשל הייסורים שהתרבות האנושית גורמת למיליארדי בעלי חיים בכל רגע ורגע במתקני טבח, חניקה, פיטום, חשמול, שחיטה, עריפה, עינויים, פשיטת עור. הגיהנום כבר כאן. רק בכוחנו, הציבור הרחב, להפסיק לממן אותו".