לתוך מסגרת זו הגעתי, יחד עם אחרים, בתום קורס מדריכים מתיש ומרתק באמצע שנת 1969 כתותחן טנק הפטון במקצועי הצבאי כדי להדריך וללמד טנקיסטים. רוב המדריכים היו בעלי ניסיון קרבי מוכח - בוגרי ההתשה קראו להם - שהעניקו מכישוריהם ומניסיונם לאלפי טנקיסטים ומפקדיהם את ההכשרה הנדרשת.
הנחיתה מרכב המסע בזמן בבית החייל לוותה, אצלי, בחששות. אומנם כמעט כל מי שאיתרנו אמר שיגיע, אך האם לא היה זה כדי לצאת ידי חובה. האם יהיה מכנה משותף לאנשים שחלקם לא ראו זה את זה למעלה מארבעים שנה? האם מי שהיו חברים בגיל 18 במשך שנה ימצאו נושא לשיחה כאשר הם בני 63? כיצד ירגישו המשפחות השכולות שהזמנו, של חברינו שנפלו בקרב - והיו רבים כאלו - ושל מי שנפטרו במהלך השנים וגם מספרם של אלו הלך וגדל? הנעלם היה רב על הגלוי.
אמרתי לעצמי כי בטח החששות יגברו בשעה 7 בערב - השעה אליה הוזמנו המשתתפים. מהר מאוד התבדו החששות. זרם גדול של מוזמנים הגיע הרבה לפני שעת ההזמנה. מתברר כי רוב המפקדים-מדריכים ציפו, ממש, למפגש זה. בשעה 7 כבר היה כל אולם המבואה מלא מפה לפה. כדי להתגבר על בעיית זיכרון קיבל כל אחד תווית עם שמו. 43 שנים הן בכל זאת משהו. החיילים הרזים הוסיפו משקל. השיער השחור השופע הפך ללבן אצל מי שלא איבדו אותו. השמיעה גם היא כבר לא מה שהייתה (תופעה כללית אצל הטנקיסטים) אבל המבט השובב בעיניים נשאר כפי שהיה.
לאחר אינספור חיבוקים ונשיקות, היה זה מעניין להאזין מהצד לשיחות. אחרי מילות נימוס ושאלות מלאי כגון: עדיין נשוי? כמה ילדים? כמה נכדים? ועדיין גר בחיפה? הדיאלוגים הפכו דומים יותר ויותר לאלו של פעם. מין שיח חיילים. האחד שיתף את רעהו בחוויות של אז. סיפר את שהיה ידוע וגם את הנסתר. הוויכוח הפנימי של איזה טנק טוב יותר, המגח (פטון) או השוט (צנטוריון) חזר. כמובן שהפטון - אני לא יכול להיגמל מזה.
זכרונות מאלו שהיו ואינם
המרגש מכל היה המפגש עם משפחות אלו שאינם. חלקם שמעו, לראשונה מאז אובדן יקירם, פרטים שלא הכירו. על נסיבות נפילתם. על תחביביהם בחיים. על חלומותיהם שלא התגשמו. היה לי קשה לראות את אביו של גדעון מירברג, שהגיע מכברי הצפונית עם שתי בנותיו ושתה בשקיקה סיפורים על בנו שנפל בגולן בגיל 22. המפגש עם מי שהיה בטנק שמאחוריו הוריד דמעה אצל כל מי שהאזין. כך היה עם אחותו של פטר קליין מדימונה ששמעה לראשונה סיפורים על אחיה.
שוחחתי, אך גם צפיתי, באלמנתו של צבי ניסנבוים שנפטר משוחחת עם מי שצבי בעלה עשה סטאז' במשפטים אצלו. או לראות את עדה מילדינר פלד, אחותו של חברי הטוב ביותר אי פעם, מציגה את האלבום שאביו הכין עם נפילתו; את דבורה פרוידינגר, מי שהייתה פקידת המדור ושבעלה ראובן, מהמדריכים הראשיים, נפטר ממחלה קשה לפני כשנה; ואת חדווה, שהייתה חברתו של מוטי קורב טרום נפילתו ב-1973.
האמת, הקשה מכל היה לראות ילדים של... את בנו של פרוידינגר המאניש ומחזיר לחיים את אביו בגלל הדמיון המפתיע לאביו בתקופת חיילותו, וכך גם את בנו של משה גלוז, המזכיר את אביו התמיר והחייכן.
רעות, ברכות ופולקלור
לשמחתי היה לי לצידי את אשתי. מי שהייתה מדריכת האימון הגופני של החיילים ששירתו תחת פיקודי. היא הכירה את כולם. את מי שהגיעו ואת מי שלא זכו. במפגש הזילה דמעה יחד איתי ושמחה כמוני על מפגשים עם מי שלא ראינו שנים. אולי התרגשה אפילו יותר.
אחרי כמעט שעתיים של מפגשים אישיים, מרגשים ומרטיטי לבבות, נכנסנו לאולם. כאן הזכרנו את מי שאינם איתנו עוד. מי שלא זכו. שרנו לכבודם ולזכרם את שיר הרעות - השיר המבטא יותר מכל את תחושותינו. אחר-כך קצת מילות ברכה והרבה סיפורי פולקלור שנמשכו עד אחרי 11 בלילה.
בזכות המקצועיות ועוז הרוח
היה זה מפגש יוצא דופן. של חבורה שפיקדה והכשירה אינסוף טנקיסטים. שהפכה את העיסוק בטנק למדע. שהכירה כל בורג, שזיהתה כל רכב של האויב, שתפעלה במיומנות כל מכשיר אופטי בטנק, שחקרה לעומק את יכולת החדירה של כל פגז, ומעל לכל - העמידה דורות של תותחני טנקים צלפים שהתייצבו בחוד החנית של צה"ל ברמת הגולן ובסיני במלחמת יום הכיפורים.
אל שמחת המפגש המחודש הצטרף כאב גדול של מאות חניכים שלא שבו משדה הקרב. למעלה ממחצית הנופלים במלחמת יום הכיפורים (יותר מ-1,400 חללים) היו חיילי השריון. רובם המכריע היו חברינו וחניכינו.
בדבריי בפני המשתתפים ציינתי, בגאווה לא אופיינית, כי אני משוכנע שהחניכים שהכשרנו כמו חברינו שהתגייסו עימנו, מאות ואלפי טנקיסטים מיומנים שבלחימתם המופתית, במקצועיותם הנדירה ובעוז רוחם איפשרו למדינת ישראל להמשיך ולהתקיים אחרי מכת הפתיחה המפתיעה במלחמת יום הכיפורים. אלו אותם לוחמים להם חבה ישראל את חייה. אותם לוחמים שהביאו לה שלום עם מצרים ובעזרת השם צאצאיהם יביאו את הביטחון והשלום עם כל שכנינו.