הגעת לאיטליה בקיץ 1945 זמן קצר לאחר סיום המלחמה, במסגרת מאמצי המוסדות הלאומיים להעביר את ניצולי השואה ממחנות העקורים לחופי איטליה. מבצע אדירים ללא תקדים היסטורי. החלק הארי של ה "מגף" האיטלקי בין נמל בארי בצפון לבין נארדו בדרום ונמל טרנטו במערב היה זרוע קבוצות של שרידי שואה במסגרות שונות. קיבוציות, כפריות,תנועתיות ואחרות. קהילות של עקורים צמאי חיים, מעין רנסאנס במלוא המשמעות המילולית, הרגעית לפחות. הסיסמה הייתה: האתמול מת, יחי המחר, "פנינו אל השמש העולה". שערו בנפשכם, צללי אדם של אתמול, מתים מהלכים שהגיחו משפת גאיות ההריגה, עופות החול שנסקו מן האפר, מזי רעב שהיו כלואים ושרועים על הקרקע כמו חיות לפני המתת חסד- מוצאים עצמם בארץ של שמש, אוויר, שמים צלולים וים פתוח. הם רחוקים מן המוות מרחק גלקטי כמו שהיו קרובים אליו רק אתמול, מרחק נמלה מעָקֵב דורס. הם נושמים את החיים מלוא הריאות, הם עורכים מסיבות ביום וקומזיצים לאור הירח, הם שרים שירי ציון ומנגנים באקורדיונים, במנדולינות ובללייקות, וההדים ממלאים את האוויר. וזאת הייתה, במקרה או שלא במקרה – איטליה.
היו גם קבוצות של עליית הנוער שבמסגרתן שהיתי במקום כחודשיים במעין פנימייה לקראת עלייתנו לארץ. המדריכים שלנו היו בחלקם חיילי הבריגאדה הארץ ישראלית, ובחלקם ניצולי שואה דוברי עברית, בייחוד מליטה. כמו מדריכי וידידי עזריאל לוי, יוסקה מלמד. "אם הבית" הייתה פולה הייפלֶר (לימים פולה מוזס). חבל ארץ זה שימש כמעין מושבה ארץ ישראלית של יהודים מועמדים לעלייה, מהם מיעוט כמונו מצוידים בסרטיפיקטים (אשרות כניסה) לארץ ורובם במסגרת ההעפלה. ממשלת איטליה הייתה נכונה אף לסייע להעפלה, אך ממשלת בריטניה לחצה( ככלות הכול איטליה הייתה חלק ממדינות הציר הפשיסטי) ורומא נכנעה. כמו בלה- ספציה שאותה אזכיר בהמשך. אבל לא כן תושבי איטליה. תושבי המקומות האלה, כמו רבים בדרום איטליה, ובייחוד בסוף מלחמת העולם השנייה היו רובם עניים ,קשיי יום, שוכני בקתות עלובות . ציירים מציירים נוף שהוא פסיפס של צבעי צהוב, אדום, ירוק. טורקיז, תכלת של ים רוגע וגלי קצף לבנים שנושקים לזהוב של החול. "גן עדן" - מזויף. אז, לפחות, לא ציירו את הנוף האנושי. אבל המציאות הייתה רחוקה מן ההרמוניה של המכחול. ממנה יכלו להתרשם אנשים שבאו, או הובאו לשם, כמונו.
היינו חבורה צעירה יוצאי מחנות ריכוז וגטאות. יחמורים צעירים פראיים ששרדו את הציד הגדול ומנסים לדהור למרחבים. סקרנים לסביבה. תאבי חיים, מיוחמי מין. ובכול זאת גם אנו, יציריי הג'ונגל של אתמול, לא יכולנו להתעלם מן המצוקה בכפרים בדרום איטליה . הגברים היו בדרך כלל בחוץ, רובם דייגים. לימים כאשר קראתי וראיתי את המחזה של ג'והן מילינגטון- סינג', "הרוכבים אל הים", לא יכולתי שלא להיזכר בדייגים של דרום איטליה. סינג' אומנם מתאר את הדייגים האיריים, והנחישות של האדם מול המאבק האבוד של הים האכזר. שמענו סיפורים שבעלים ואבות לא חזרו. וראינו כיצד נשים צעירות, נשואות ולא נשואות, מוכרות את גופן בפרוטות כדי להתקיים.
לפי הדיווחים נשים צעירות אלה חוו גם חוויות לא נעימות מצד חיילים של בעלות הברית לאחר כיבוש העקב של המגש האיטלקי במבצעי "אוולאנש" ו"סלפסטיק" בספטמבר 1943. אנו רעבי מין, ותאבי זימה, רובנו, לא רצינו. ומה שיכולנו לעשות זה להביא קצת מזון במסטינגים שלנו, או קצת כסף או סוכריות לילדים. כי אנו היינו למודי סבל והבטנו בו בגובה העיניים. הם , גם במצוקתם, עזרו לפליטים היהודים, ככול שיכלו. בראש וראשונה כדי להוליך אותם למקום מבטחים שמהם יוכלו להפליג. מחופים עניים וציוריים אלה הפליגו אוניות המעפילים ששמם הפליג לפניהן ברחבי העולם, כולל מנמל לה-ספציה.
העיר לה ספציה מפורסמת בעיקר בשל יופייה ובזכות היותה הנמל המפותח שלה ששימש מקום הפלגה ועגינה של הצי האיטלקי בימי הזוהר שלו. בלה-ספציה נמצא גם מה שקרוי "מפרץ המשוררים" ( Golfo Dei Poeti) שבה התגוררו משוררים ואנשי הרוח אזרחי איטליה או אלה שהתיישבו בה כמו דנטה, ביירון, ז'ורז' סאנד. במקום זה כתבו את יצירותיהם.
במסגרת סרט "הבריחה" שבו עושים שבעה צעירים אלפי קילומטרים בנתיבי הבריחה הם הגיעו גם ללה ספציה ובעצם בנקודה הזאת מסתיים הסרט. אבל "לה ספציה"- היא חלק מן האתוס של ההעפלה.בנמל האיטלקי לה ספציה התארגנה באפריל 1946 אוניית מעפילים. יום לפני ההפלגה היא נתגלתה על-ידי קצינים איטלקים, שחשדו תחילה כי היא מבריחה פושעי מלחמה פשיסטים, ודיווחו עליה לשלטונות. הבריטים החלו ללחוץ על השלטונות האיטלקים למנוע את הפלגת הספינה. ראש "המוסד לעלייה ב'" באיטליה, יהודה ארזי, העלה בינתיים את המעפילים על האונייה. ביוזמתו וגיבוי המוסדות הלאומיים, הוחל בגיוס דעת הקהל בעולם באמצעות העיתונות והרדיו בעולם, בעיקר בארה"ב. לחיזוק החשיפה התקשורתית הכריזו המעפילים על שביתת רעב של המעפילים. הם הודיעו שהשביתה תופסק רק כשתותר להם העלייה לארץ. ראשי היישוב הצטרפו לשביתת הרעב. הדיווחים התקשורתיים בעולם, החלו להשפיע על הממשלה הסוציאליסטית בראשות אטלי. אחד ממנהיגי הלייבור היה הרולד לאסקי היהודי שהתחיל בניהול מו"מ עם ארזי. התוצאה הייתה סיום שביתת הרעב והעברת חלק מהנוסעים לאוניית מעפילים נוספת שנתפסה בינתיים בנמל כשהיא ריקה. הבריטים הסכימו לאפשר לנוסעי שתי האוניות להיכנס לארץ על חשבו הסרטיפיקטים לאותה שנה. קבוצה מקרב המפעילים מלה- ספציה יסדה את קיבוץ רמות מנשה, ושגרירות איטליה קשורה לקיבוץ באירועים השונים לציון המאבק בלה ספציה.