כמו "הצעקה” של אדוארד מונק, כך יצירתו של הלנוויין היא זעקה שמצד אחד מחצינה חוסר אונים, ומצד שני היא מהווה אמירה חזקה ביותר. יצירתו מ-1992-1991 "48 דיוקנאות", הייתה תשובה ליצירתו של גרהרד ריכטר שנוצרה 20 שנה קודם לכן, בה ריכטר הציג 48 דיוקנאות של אישים נודעים בתחומי האמנויות והמדעים כולם גברים. הלנוויין צייר 48 דיוקנאות רק של נשים נודעות בהישגיהן. הוא תמיד נלחם דרך יצירתו בעוולות ובחוסר הצדק שנעשים כלפי ילדים, נשים ומגזרים שונים. אחד מציוריו מיוחד ושונה מכולם: ”הערצת שלושת המלכים" – שם הלקוח מהאיקונוגרפיה הנוצרית. כאן בצילום שלו מ-2013, ניצבים כמה קציני אס.אס עם מדיהם המצוחצחים, סביב "האם הקדושה" ומביטים בתינוק העירום (ששערו השחור ופניו מזכירים את הפיהרר) שהיא תומכת בידיה, בעוד הוא עומד זקוף כאילו הוא כבר מצוי בדרך להיות הדיקטטור הגדול. אין זה דימוי של ישו בצילום, והפירוש המקובל הוא לייחס זאת להערצת היטלר. אך ניתן לפרש אותו בשני אופנים: מצד אחד כביקורת על משטר הרייך השלישי על כל התורה של הגזע העליון על שאר "הנחותים, תתי-האדם”, ואפשר גם לפרש זאת מהמבטים של כולם המופנים לעבר איבר מינו של הרך, שכמו בודקים אם הוא יהודי או לא. מה שמדגים את זעמו של הלנוויין על תורת הגזע, בהציגו את השאלה: מדוע הגרמנים חשבו עצמם לנעלים על כל בני התמותה האחרים?

את יצירתו של הלנוויין ניתן לחלק לשלושה חלקים: תקופת וינה, בה יצר ציורי מים ורישומים קטני מידות. התקופה השנייה - כשעבר לגור בגרמניה, שם החל לראשונה להשתמש באיקונוגרפיה הנוצרית, וצייר את ציוריו ההיפר-ריאליסטיים גדולי המידות שהושפעו מצילומים; תקופה בה ספג את אמנותו של קאספר דויד פרידריך והרומנטיקנים, אך נשאר נאמן לדרכו; והתקופה השלישית, כשעבר ב-2003 לגור בלוס אנג'לס, והחל ליצור בהשפעת סרטים. אך תמיד נשאר נאמן לציור לרישום, ולצבע המים ושילוב הצילום כמעורר את יצירותיו בציור וברישום, ולעולם לא עשה סרטים. הלנוויין – תוך שימוש מעורב בדמויות מסרטים מצוירים וקומיקס, יודע להבליט את רעיונותיו על האימה, הפחד והאכזריות הקיימים בכל אדם. הוא מאיר את עיני הצופים לתכונות שקשה להבין כיצד הן קיימות בטבע האנושי, וגורם לשאול - מנין בכלל נולד המושג של "תת-אדם" שהנאצים כה הרבו להשתמש בו. כדי להבין את הסיבות לעולמו הביקורתי-חברתי יש להכיר את התנאים בהם גדל. כילד שגדל בוינה למשפחה קתולית זעיר בורגנית, הוא זוכר את האווירה בה ילדים גדלו אז בשנות ה-50 וה-60: להישמע ולציית לכל הוראה ויהי מה, ולהיות "ילד טוב”. לילד אסור היה לשאול שאלות ולהביע דעה משל עצמו. כילד – חש עצמו הלנוויין חסר-אונים מול המבוגרים, כשהכל כמעט בגדר טאבו עבורו, וללא הסברים. כמו למשל – אי היכולת לשמוע את שיחות המבוגרים ביחס לאירועי העבר של הרייך השלישי. הכל היה נסתר, חבוי, והחזות המזויפת חייבת הייתה להישמר בכל מחיר. כל תחושותיו אלו באו לידי ביטוי בציוריו. גם כשהפך למבוגר, לא השתנתה הרגשתו: הוא חש שאובדן הקיסרות, והתבוסות של עמו בשתי מלחמות העולם גרמו לחברה להיות אגרסיבית ושתלטנית. לכן, התשובה היחידה לזה מבחינתו הייתה – האמנות. רשימת הפרסים והכיבוד בהם זכה ארוכה מכדי לתארה. ויש לייחל שתערוכת יצירותיו תגיע גם לישראל, ותניע משהו במוחות המאובנים והשמרניים שלא רואים עדיין עמוק לתוך נבכי הנפש, ולא יודעים כיצד להתמודד מול החולשות האנושיות האיומות הניצבות מולנו, עליהן הוא מצביע ביצירותיו, כפי שהוא בעצם חזה שנים קודם לכן, את מעשי ההרג והמשיסה שמתרחשים באמריקה בעשור האחרון למכביר. התערוכה תהיה מוצגת במוזיאון אלברטינה בוינה עד ה-13.10.2013.