מסכים אני לחלוטין עם הדברים, כי ספרו של שטפן היים, "דוח המלך דוד", הוא ספר מעולה. עם זאת אוסיף, שבין תיאורי התככים ומעשי הרצח למיניהם עשה הסופר חסד עם דמותו של דוד, דמות שנויה במחלוקת זה אלפי שנים. לדוד מייחס התנ"ך מעשי רצח לא מעטים. זה החל עם אוריה החיתי, נמשך עם בני משפחת שאול המלך ולבסוף, לא ייאמן, הביא גם לרציחת האיש שהגן עליו כל חייו, חרף את נפשו ולחם את כל מלחמותיו, שר צבאו, יואב בן צרויה. כבר במשל כבשת הרש, שסיפר נתן הנביא לדוד ואשר התייחס להריגת אוריה החיתי, הגיב דוד: "בן מוות האיש העושה זאת" והנביא הטיח בפניו "אתה האיש!" [שמואל י"ב, א'-ז']. על התנהגותו עם נשים נשואות, מבת שבע ואביגיל וכל השאר, כבר אין טעם לחזור ולהזכיר. זה בוודאי אינו מוסיף הרבה לכבודו. ומה בקשר לבגידה, כן בגידה - אל מי נמלט דוד מפני שאול? אל האויב. כן. אל הפלשתים, אויבי ישראל. אל אכיש מלך גת. ושיתף עמו פעולה. אפשר לייחס לו גם חתרנות. חתירה נגד מלכותו של שאול. בנדודיו עם אנשים נהג כמאפיונר: דרש כסף ומזון תמורת שמירה (כמו מנבל הכרמלי ואחרים). אכן, פרוטקשן. מאפיין הפחד האומץ לא היה תכונה מתכונות דוד. נהפוך הוא, הפחד אפיינו. בעוד שאר המלכים, שאול ואחרים, השתתפו בעצמם בקרבות נגד אויבי ישראל, דוד נמנע מלצאת עם החיילים ושיגר למלחמה את שר הצבא, יואב בן צרויה, עם חייליו. אחת הדוגמאות לכך היא הקרב נגד עמון, שאליו נשלח אוריה החיתי אל מותו בעוד דוד העדיף להישאר בארמונו וגם לשכב עם בת-שבע. למה לא? והעיקר שבעיקרים: לא דוד הרג את גוליית, אלא אלחנן בית הלחמי. זה כתוב בספר שמואל ב', כ"א, י"ט (וגם בדברי הימים), הספר שכה טרח לפאר את דוד. וכך נאמר שם: "ותהי עוד מלחמה בנוב עם הפלשתים, ויך אלחנן... בית הלחמי את גלית הגיתי ועץ חניתו כמנור אורגים". והוכחה נוספת, ותמיהה לצידה: זמן רב לפני הקרב עם גוליית הובא דוד, כמעט מדי יום ביומו, לפני שאול המלך כדי לנגן לפניו להרגיע את רוחו. כאמור, דוד היה מבאי הארמון ונמנה עם אנשי חצר המלך. כשהובא לפני המלך האיש שהרג את גוליית, לא הכיר שאול את האיש הזה. המלך שאל את שר הצבא אבנר על זהות האיש וגם הוא לא הכירו. "חי נפשך המלך אם ידעתי", אמר אבנר [שמואל א', י"ז, נ"ה]. הייתכן? אם היה זה דוד, שאול היה מכיר אותו, את הנער שבא יום-יום לנגן לפניו. ותמיהה נוספת: לאחר הקרב נאמר כי דוד לקח את ראש הפלשתי והביאו לירושלים. הכיצד? ירושלים הרי לא הייתה אז בידי ישראל, אלא בידי היבוסי ורק שנים די רבות אחר-כך נכבשה העיר והפכה בירת ישראל (שמואל א', י"ז, 54). ממשיכים לפאר ואם לא די בכך, כיצד ייתכן ששמואל הנביא, שכה דאג לטפח את דוד, כלל אינו מוזכר באותו פרק מסוכן וגורלי בחיי העם - העימות הגדול עם הפלשתים והקרב עם גוליית. המנהיג הדתי של העם בוודאי היה צריך לבוא, לעודד את העם ולבקש את רחמי האל. ועוד, קרב "דוד וגוליית" כלל אינו מוזכר בספר דברי הימים, ספר המרבה לתאר מעשי גבורה אחרים הנזכרים בספר שמואל. ולמרות כל ההוכחות והפליאות למיניהן, כיצד זה חז"ל והמסורת ממשיכים לפאר את דוד ומייחסים לו מעשי גבורה, בניגוד לכל ההוכחות הכתובות בתנ"ך, שהובאו לעיל? ובכן, זה המעשה הגדול של סופרי החצר, היחצ"נים דאז. גם במקרה הזה, כמו במקרים אחרים באותם הימים, הם נהגו לייחס למלך מעשי גבורה של אנשיו או של אחרים. לשאול, המלך הגדול, שאיחד את העם ולחם בגבורה בכל מלחמותיו, לא היו סופרי חצר ולכן דמותו סבלה מדברי שטנה שהובאו מאוחר יותר. ובכן, דבר לא ישתנה. המסורת חזקה מכל ודוד יוסיף להיות המלך המהולל ולכבודו יתמידו לשיר "דוד מלך ישראל חי וקיים". הערת נ"ב: לא מעט למדתי בנושא זה מהעיתונאי שאול הון, איש מעריב בעבר, שהרבה לחקור את התחום הזה.