הממצאים במחקר אינם קלים לעיכול אצל מרבית המשתתפים. ארבעים שנים חלפו, אבל הבקיאות בנעשה בשטח בזמן המלחמה של כולם מדהימה. גילאי 60+ זוכרים שמו של כל ציר ושמה של כל גבעה במפת הקוד סיריוס. אין מי ששכח היכן עמד מתחם טלוויזיה ומאיזה כיוון הסתערו עליו. מאיפה ולאן הוביל ציר עכביש, מי היה באיזה טנק במארב שלתוכו נפלה פלוגה ב' של גדוד 407 בצומת טרטור לקסיקון. גם שמות הנופלים עולים, ללא הרף, בלחשושים שבשורות הקהל. בן-שלום ההיסטוריון, שגם הוא לחם בשורות החטיבה, עשה מאמצים עילאיים שלא להישמע כחכם לאחר מעשה וכמי שמותח ביקורת על פעילות המח"ט או מפקדי הגדודים. לפני כל הצגת עובדה המעידה לכאורה על כשל פיקודי כלשהו, הוא התנצל שוב ושוב. "אלו העובדות שמצאנו, ייתכן שהמציאות הייתה שונה. ייתכן שחייבה התנהלות כפי שהייתה". הממצאים אינם קלים לעיכול. פרט למחדל הקשה של סירוב ישראל ליוזמת שלום מצרית ערב המלחמה כמתואר בספרו של יגאל קיפניס 1973, ופרט למחדל המודיעיני של ערב המלחמה, ובנוסף לעובדה שטנקי החטיבה, ברובם, היו במהלך תהליך הסבה ונמצאו מפורקים בחלקם ובלי מקלעים, מצא בן-שלום לא מעט בלבול, פקודות לא מלאות, היעדר מודיעין קרבי ועוד כשלים שנראים ככשלים במבט לאחור וייתכן שלא היו כאלו בזמן אמת, או אולי היו מחויבי המציאות כפי שהייתה. על זה נאמר: דברים שרואים מכאן לא רואים משם.

דבר אחד עולה בבירור מהמחקר. אומץ הלב, הנחישות, הדבקות במטרה, המקצועיות הטנקאית והרצון לעמוד במשימות היו מעל ומעבר לכל דמיון. גם אם היעדים שהוצבו היו, לעתים, חסרי הגיון, גם אם סדרי הכוחות שעמדו מול החטיבה היו גדולים פי כמה (משלב מסוים מנתה החטיבה רק שני גדודים וגם הם אחרי שספגו אבדות רבות כאשר כוח האויב היה דביזיוני ויותר) הלחימה הייתה מופתית. אין ספק כי התייצבות חטיבה 600 בסיני, בסמוך לתעלה, לשם נסענו על שרשראות הטנקים משדה תימן וממחנה נתן שליד באר שבע יומיים אחרי פרוץ המלחמה, תרמה תרומה משמעותית לעצירת הצבא המצרי בסיני. הכוחות הסדירים שהחזיקו בקו התעלה, נכתשו כמעט לחלוטין. המעוזים שיוועו לעזרה שלא הגיעה. חיל האוויר ספג אבדות קשות מהטילים המצרים וכל תורת הלחימה הצה"לית שנבנתה במשך שנים לבלימת מתקפה מצרית בגזרת התעלה, קרסה לחלוטין. בנוסף היחסים הבינאישיים בין הרמטכ"ל לאלוף הפיקוד ולמפקד האוגדה (אריאל שרון) היו קשים והפריעו מאוד לניהול המלחמה. על-פי בן-שלום, גם קרב ההטעיה הגדול שערכה החטיבה היה בעל משמעות רבה ואיפשר ליחידות שריון אחרות להגיע כמעט באין מפריע לאזור שנקבע לצליחה - מוצב מצמד. צליחה שקבעה במידה רבה את תוצאות המלחמה.

הצגת הקרב להרחבת המסדרון אל התעלה - הקרב על מיסורי - הייתה הקשה ביותר לעיכול. קרב זה היה לדעת המח"ט ומפקדים בכירים אחרים, תוצאה של פקודה שגויה, בלשון המעטה (כדי לפגוע במשפחות הנופלים איני משתמש במילים בהן תיארו המפקדים הבכירים את הפקודה לצאת לקרב זה). עיוורון פיקודי ברמת הפיקוד או האוגדה הם שהביאו את החטיבה להילחם על מתחם מצרי ענק, מבוצר היטב, שורץ אנשי חיל רגלים מצרי, מצוידים במיטב הנשק האנטי טנקי ומולו חטיבה שאחד מגדודיה נגרע ממנה, ושני האחרים כבר סבלו אבדות לא קלות בימים שקדמו. כל זה, בנוסף לעובדה שלחלק מהטנקים לא היו מקלעים המיועדים להתמודדות נגד כוחות חיל רגלים והתחמושת הכבדה - הפגזים - אף היא הייתה פגזים חודרי שריון המיועדים לקרב של שריון בשריון, ולא נגד חיילים מחופרים בשוחות אישיות. על-אף התנאים הקשים ולמרות אומץ הלב והנחישות שהפגינו החיילים המצרים, הצליחה החטיבה להרחיב את המסדרון מ-4.5 קילומטר ל-11 קילומטרים, אם כי במחיר דמים נורא של עשרות הרוגים, נעדרים רבים, שבויים ופצועים. אחד הגדודים, 410, סיים את הקרבות עם שלושה טנקים תקינים בלבד. בקרבות החטיבה איבדתי רבים מחבריי הקרובים. את משה מילדינר, את זאביק אורפז, את מוטי קורב, וכן את מפקד הטנק שבו לחמתי בחלק מהמלחמה, את אילן קיטאי מנוה ים.

ארבעים השנים שחלפו לא הקהו ולו במעט את הטראומה הקשה של המשתתפים, ואני חייב לומר גם לא את שלי. מלחמה ארורה שבאה לנו בהפתעה בעודנו בתחילת חיינו המשפחתיים והמקצועיים. היינו קבוצת אזרחים צעירים, ואנוכי בתוכם (רק שנתיים מהשחרור מהצבא הסדיר), שנקרענו מבתינו וממשפחותינו ביום הכיפורים. היו בינינו מי שעזבו הורים. היו מי שעזבו רעיה חדשה והיו מי שגם השאירו תינוק קטן (כמוני) בבית. נקראנו להילחם בלי לדעת האם ומתי נחזור. היינו קבוצת מילואמניקים צעירה. בוגרי מלחמת ההתשה, מנוסים בלחימת שריון. בחלקנו מדריכי תותחנות טנקים ונהיגת טנקים. מקצוענים לעילא ולעילא. לרשותנו עמדו הטנקים החדישים ביותר של צה"ל של אותה עת, M60A1. טנקים שהגיעו רק שנה קודם לכן ארצה כחלק ממסע רכש של ראש הממשלה דאז גולדה מאיר. היינו קבוצה צעירה שכל עתידה היה לפניה. מי שתכנן להיות גניקולוג, מי שרצה להיות ארכיטקט, מי שלמד להיות מהנדס ומי שרצה להמציא משחקים. כולם הכירו מקרוב את כולם. את מי שחזר ואת מי שלא זכה. הכאב על האובדן גדול ואיתו גם כעס. אך היה באוויר במפגש בלטרון משהו מיוחד. משהו שלא ניתן להסבירו במילים. יש המכנים זאת אחוות לוחמים או רעות, ואולי יש לתופעה שם אחר. משהו שיוצא מהקרביים ומשתלט על הראש. משהו שלא נותן לכאב לנצח. משהו שלא מאפשר לכעס להשתלט. משהו שהשאיר את כולנו עם זיק של תקווה.