המעלית נעצרה בחריקה רכה. פתחתי את דלת המעלית ופניתי לדירה מספר 27. צלצלתי בפעמון ושמעתי קול סדוק של גבר עולה מן הדירה: "תפתחי את הדלת, זו בטח שמחה סיאני, הסופרת מירושלים".
צעירה פיליפינית פתחה לי את הדלת בחיוך נבוך.
"שלום", אמרתי ונכנסתי לחדר האורחים. חיים חפר ישב על הספה עם מכנסי ספורט קצרצרים והביט בי בסקרנות, כאילו ביקש לראות מי ה"נודניקית" הזאת מירושלים שהתקשרה אליו מספר רב של פעמים והפצירה בו לפגשה.
"נעים מאוד", אמרתי והושטתי לו את ידי. הוא לחץ את ידי בלחיצה איתנה, חייך ואמר: "נו, אז באת לכאן מירושלים בחום הזה?"
"כן, והבאתי לך מתנות".
"מתנות?", שאל בפליאה.
"כן, מתנות. הרי אי-אפשר לבקר בביתו של אדם ולבוא אליו בידיים ריקות, נכון? אז הבאתי לך זר פרחים צבעוניים מנייר, עבודת אורגמי יפהפייה כפי שאתה רואה", והושטתי לו את הזֵר.
"הו, תודה, לפחות אין להם סיכוי לנבול בחום הזה", אמר והתבונן בהם כמנסה לראות כיצד נעשתה העבודה המוקפדת. כשנחה דעתו מהם, הניח את הזֵר על שולחן קטן שניצב בסמוך לספה עליו הונחו מספר טלפונים.
"הבאתי לך גם בקבוק יין, כי שמעתי שאתה אוהב לשתות".
"הו, תודה רבה, איזה יין זה?", שאל תוך שנטל מידי את הבקבוק והביט בתשומת לב על התווית. "נו, אני רואה שהבאת לי יין משובח, תודה רבה".
"ועוד משהו קטן הבאתי לך".
"עוד משהו? מה, אין לך מה לעשות רק להביא לי מתנות?", צחק ועיניו נצצו משמחה.
"כן, הבאתי לך איגרת יפה שהכנתי במו ידיי וכתבתי לך ברכה יפה. רציתי שתדע שאני מאוד שמחה להיות כאן".
"תשמעי, גברת שמחה, היה כדאי שתבואי. למה אַת עומדת?"
"כי לא הזמנת אותי לשבת", עניתי.
"נו, באמת, בלי גינונים ירושלמיים. בואי, בואי ושבי על ידי", אמר וטפח על מושב הספה לצידו. אַת כל-כך יפה עם הכובע הזה שלך ועם העגילים הארוכים..., אַת ממש מזכירה לי את שושנה דמארי. אַת תימנייה, לא?"
"כן, תימנייה עסלית", עניתי והסרתי את כובעי.
"נו, תימניות הן עַם קשה לפיצוח. היה לי ניסיון עם תימנייה. אשתי הייתה תימנייה ו... נו, לא משנה, מה שהיה היה. אבל את שושנה דמארי מאוד אהבתי ואַת כל-כך מזכירה לי אותה. בואי, בואי ושבי לצדי", אמר וטפח שוב על המושב שלצידו בספה.
"לא, תודה, אני מעדיפה לשבת כאן על הכורסה", אמרתי במבוכה.
"טוב, איך שאַת רוצה", אמר באכזבת מה ופנה לפיליפינית הקטנה: "תביאי לשמחה קפה ועוגיות. אַת שותה קפה, נכון? אין לך בעיות עם זה. ואולי אַת רוצה משקה קר?"
"לא, תודה, אשמח לקבל קפה".
"יופי, אז תביאי לה קפה, ואל תשכחי את העוגיות". הפיליפינית חייכה חיוך זעיר ובצעד זריז וחרישי פנתה למטבח. אחרי דקתיים הניחה לפניי על השולחן כוס קפה מהביל וצלוחית עם עוגיות.
"לי תתני חצי כוס..., אַת יודעת מה אני אוהב", אמר לפיליפינית.
והיא, ללא אומר, הביאה לו חצי כוס משקה בצבע תה. הוא לקח לגימה קטנה מהכוס והניח אותה על השולחן.
"מה הרופא אומר לך על זה?", אמרתי והצבעתי על "כוס התה".
"הו, תעזבי את הרופאים, מה הם מבינים?", אמר והניף ידו בזלזול. "זה אסור וזה אסור..., הם מדברים ומדברים ואני עושה מה שאני רוצה ומה שעושה לי טוב. אַת בטוחה שאַת לא רוצה לשבת כאן על ידי?", הפציר בשלישית.
השפלתי את עיניי ולא עניתי.
"נו, טוב. שמחה, מה אפשר לעזור לך?"
"אני מבקשת שתסכים לכתוב לי פזמונים למחזה שייכתב משני ספרי הילדים שלי", אמרתי תוך שאני מוצאיה מהסל את שני ספרי רומיה ומגישה לו אותם. חיים נטל את הספרים והביט בהם בעניין. הוא דפדף בהם, הביע את התפעלותו מהאיורים ואמר: "תספרי לי את הסיפור של רומיה זו, אני רוצה לשמוע אותו מפיך".
סיפרתי לו את הסיפור המופלא על רומיה, הילדה שנולדה בכפר קטן בתימן, שלא ידעה לשמוע משפט עד תום ומשום כך נתקעה בין שמיים לארץ על מרבד הקסמים ולא יכלה לרדת לקרקע. רק אחרי תלאות רבות הצליחה רומיה לרדת בשלום ואף להינשא ליואל ולעלות עימו ועם סבא יוסף לירושלים על מרבד הקסמים.
הוא אהב את הסיפור ואמר: "שמחה, הסיפור מאוד יפה, אך צריך לעבות אותו ולהכניס בו יותר אקשן. מחזה, זה לא כמו סיפור. בסיפור, אתה יכול לקרוא ולהעלות בדמיונך את פני המשתתפים, המקום בו הם נמצאים ועוד. אך במחזה, אתה צריך להראות את הכל על הבמה ואין כאן מקום לדמיון. כדי שהסיפור של רומיה יהיה מותח ומעניין, אַת צריכה להוסיף עוד על העלילה שבספר, לכתוב איזו דרמה שתמשוך את הילדים, זה לא דבר פשוט. אם לא כתבת מחזה לפני כן, יהיה לך קשה לכתוב מחזה כך פתאום. כדאי לך לפנות למישהו מיוּמן בכתיבת מחזות".
"כתבתי לד"ר דן אלמגור, שהוא מכיר אותי ואת ספריי. ביקשתי ממנו אם יוכל לכתוב לי מחזה מהספרים של רומיה. הוא עוד לא ענה למכתבי", אמרתי.
"הו, דן אלמגור הוא מצוין. יפה עשית שפנית אליו", אמר והערכה רבה נשמעה בקולו.
"ונגיד שאצליח למצוא מישהו שיכתוב לי מחזה משני הספרים ויוסיף את כל מה שצריך כדי שסיפורה של רומיה יהיה מעניין ומרתק כמו שאמרת. האם תסכים לכתוב לי את הפזמונים למחזה? אני אשלם לך כמה שתבקש", אמרתי בהתרגשות.
"תשמעי, חביבה'לה, אין לי זמן ואני מאוד עסוק, וגם כפי שאַת רואה, אני לא כל-כך בריא. אבל נראה.., הסיפור, כמו שאמרתי לך, מאוד יפה, מאוד יפה".
"אל תדאג, אשלם לך כמה שתבקש", התחננתי.
"זה לא עניין של כסף, שמחה, וחוץ מזה, לא אקח ממך פרוטה! לא חסר לי כסף ואשמח לעזור לך. אַת לא הראשונה שאני לא לוקח ממנה כסף על שירים שאני כותב. גם מ
יהורם גאון אני לא לוקח כסף. אני מאוד אוהב את יהורם ונהנה לעבוד אתו. ועכשיו, לאחרונה, כתבתי שיר לריקי גל, וגם ממנה לא לקחתי כסף. אַת רוצה לראות את השיר שכתבתי לה?"
"כן", עניתי בהתלהבות.
הוא חיטט בניירות שעל השולחן, הוציא נייר והושיט לי. קראתי את הנייר ודמעות התפעלות עלו בעיניי. "השיר כ ל כ ך יפה", אמרתי ביותר משמץ של קנאה. אשריה ריקי גל שכתבת לה שיר כה יפה ומרגֵש. הלוואי וגם לי תכתוב שירים".