אברהם (אברי) גלברשטט הוציא את שלושת הספרים הראשונים בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת. היו אלו ספרי השירה הלירית: "ללא" (תשל"ו), "את ואני ואנחנו", בהוצאת "אלף", 1976 ו"בארץ זרועת שנהבים", הוצאת אלף, 1979.
לאחר ספרים אלו, הוא לקח פסק זמן ארוך לשתיקה, אם כי, מדי פעם כתב ופרסם שירים.
בשנת 2006 חזר גלברשטט ופרסם שני ספרי שירה נוספים בהוצאת "צור-אות", "קלפים טרופים" ו"פאזל מצבות". למען גילוי נאות יש לציין, שספרים אלו, כמו הספרים שפורסמו אחר-כך, ראו אור בעריכתי. הם כללו בעיקר שירים העוסקים בצד האפל של העולם, בסבל, במוות, בשדים ובחטאים (כפי שרומז גם שמם).
כעבור שנתיים, ראה אור, במהדורה חדשה ומורחבת, הספר הלירי "את ואני ואנחנו".
בשנת 2006 הפתיע המשורר כאשר פרסם ספר הגיגים "ניצוצות של אגדה", ובשנת 2008 פרסם שני ספרי הגיגים נוספים, "עקבות" ו"מילונייט", אף הם בהוצאת "צור-אות". שלושת הספרים הללו יצאו כמהדורה אלבומית (לרוחב) וכוללים אמרות קצרות בכל תחומי החיים, מבט פילוסופי, לפעמים אימרות חכמות ומתוחכמות על החיים ולפעמים אימרות בקריצת עין ובציניות.
והינה, לאחר עוד פסק, הפעם קצר יותר, בשנת 2013, רואה אור, לראשונה ספר המקבץ בתוכו 27 סיפורים קצרצרים. רוב הסיפורים כוללים עלילה בנושאים אפלים המתמודדים עם המוות, עם דמויות אשר בשולי החברה, כמו ספרי השירה משנת 2006.
ברבגוניות הביטוי הספרותי של המשורר / הוגה / סופר / מבקר, ניתן לומר שישנו סדר מסוים, נכון לשלב נתון זה של יצירתו: התחלה בשירה לירית, המשך בשירה הגותית אפילה, המתמודדת בעיקר עם המוות ודמויות שוליים, מַעבר להגות במכתמים קצרצרים ואז מעבר נוסף, לפרוזה, סיפורת באותם הנושאים האפלים.
האם יש קשר בין תקופת הכתיבה לסוגיה ולנושאיה, זהו נושא למחקר אחר, ולא נדון בו כאן.
במאמר זה ארצה להתמקד, לא כעורך כתביו, אלא כקורא, בספר סיפוריו הקצרים "קלידוסקופ בגוני אפור", שכאמור ראה אור בהוצאת "צור-אות", בשנת 2013.
הספר הנוכחי של הסופר אברהם (אברי) גלברשטט שונה בנוף הספרים אותם אנו פוגשים בימים אלו על המדף. הדבר הבולט הראשון הוא היות הסיפורים קצרצרים. הם נעים בין עמוד וקצת לבין שלושה-ארבעה עמודים או במילים אחרות, בין פחות מ-200 מילים לבין אולי עד 700-600 מילים. למי שכותב סיפורים כה קצרים, קשה בדרך-כלל לאפיין דמות, קשה לפתח עלילה, קשה ליצור סיטואציה מתמשכת בזמן.
והינה, למרות המגבלה של כמות המילים, כל סיפור מתמקד בסיטואציה נתונה ויוצר התרחשות מעניינת, עלילה נקודתית מספקת כדי להפוך לסיפור ממש, כדי לומר משהו על החיים, על המוות ועל מה שביניהם.
בסיפורים הללו, אכן נאמר משהו. אם נזכר בסיפוריו של אדגר אלן פו או, להבדיל, בשיריו של דוד פוגל, ויש עוד יוצרים דומים, הרי במקרים אלו נאמרים דברים לעומק, מתמודדים עם נושאים מעבר למוכר, מעבר לגבולות הרציונל היום-יומי.
מאידך, אל לנו לשכוח, שלפני כ-50 שנה ואולי יותר, פרחו ספרי אימים וסיפורי אימים בכתבי-עת, בחוברות אנימציה. אלו היו בעלי עלילה פשוטה, התחרו ביניהם מי מפחיד יותר, מי יוצר אימה בלתי נשכחת לתקופות ארוכות יותר. ולאחר זמן קצר, מה שנותר בזיכרון הוא הפחד בלבד.
עובדה היא שסיפוריו של אדגר אלן פה, או שיריו של פוגל, השאירו רושם עמוק אחריהם, מטען תרבותי, עושר ספרותי והשפיעו על התקדמות הספרות עצמה. וכל אלו, בזכות אלמנטים נוספים לאימה, לגולגולות, למתים המהלכים. על כן, כדי להבחין בין ספרות זולה לבין ספרות איכותית (גם אם היא מפחידה) יש למצוא את אותם הגורמים האחראים לאיכות.
לדעתי, בין הגורמים האלו נמצאים "התפיסה האנושית" וההתמודדות האמיתית עם גורל האדם, ההתמודדות עם מוסר ומצפון, עם בעיות הגות אחרות, אך בעיקר נמצא בספרות היפה את אהבת האדם. כיוון שאת אהבת האדם ניתן לתאר לא רק בחיבוקים וסיפורים על ורדים ושושנים, אלא ואולי דווקא באמפתיה לאיש הסובל, למוכי הגורל, לאלו שהם בשולי החברה לאלו שאנו לא כל-כך שמים לב אליהם בהיותנו עסוקים בסבלנו ובדידותנו שלנו.
כאן, לפנינו, בספרו של גלברשטט, רוב הסיפורים עוסקים במוות, באימה, גופות וגולגולות. ישנם גם מעטים שהגודש האפל פחוּת או מינימלי. עם זאת, ניתן לחוש אמפטיה, אהבה, הזדהות ואולי אף רצון לחבק את הדמויות.
ליצור יחס כזה כלפי דמויות שוליים, בסיפור כה קצר, כאשר אין לך מספיק זמן ומרווח תיאורי כדי ליצור דמות עגולה, דמות שלמה, כתנאי לפתח אליה אמפתיה ויחס חיובי, לכל אלו צריך כשרון תמצות של עלילה, כשרון תמצות של תיאור ושל דיאלוג.
ואת אלו, אנו פוגשים בסיפוריו של גלברשטט.
בהמשך, ננסה לבדוק את הפרקים של הספר והסיפורים הכלולים בכל פרק, וכך ננסה לגלות את אותו הרובד המעניק לסיפורים את הייחודיות, את הכוח לשרוד מעבר לאימה העוטפת את הספור כבגד חיצוני בלבד.
נתחיל בבחינת הספר, על-ידי בחינת שמו "קלידוסקופ בגוני אפור". כולנו זוכרים מהילדות את אותו "צעצוע פלאי", קלידוסקופ, הנראה כמשקפת של ימאי רק שבמקום שתראה בה את האופק הרחוק, אתה רואה צורות גיאומטריות צבעוניות. כל תנועה בו יוצרת צורות אחרות, בוראת עולמות חדשים, וילד עם דמיון פורה יראה בכל צורה חידוש, עולם משתנה. אך הכותרת ממשיכה ואומרת שגווני הקלידוסקופ בספר הזה הם באפור. אין בו את החיים הצבעוניים. המציאות היא הרבה יותר אפורה, יותר חד-גוונית. צריך להפעיל דמיון יותר מפותח כדי להבחין בין הצורות, כדי לראות את הדקויות שבין מצב למצב. והסיפורים מוכיחים זאת, כפי שנראה בהמשך. הם מראים שגורל האדם, מעבר להיותו אפור, הוא די חד-גווני, משעמם, לא יצירתי כפי שחשבנו בילדות. כאשר אנו אמרים זאת, אנו כבר מבטאים יחס פילוסופי למהות החיים.
כמעט כל סיפור בפני עצמו, מבחינת העלילה, הוא אנקדוטה קצרה שהדמיון מאפשר לנו להעלות בהזיותינו מדי פעם, ובסופה פואנטה. חלק אף "נגועים" בדוק של אהבה או של הרגשת החמצה.
אורכם הקצר, השטף בו הם כתובים, מאפשרים לנו לחוש שיתכן גם עולם אחר, שונה, ואולי שפר מזלנו שאנו לא שם, שתפקידנו רק לקרוא ולהתעודד מהמציאות המקומית-העכשווית, למרות שגם היא לא תמיד מוצלחת.
הספר כולל ארבעה פרקים המכונים "גוונים" ויש להניח שכוונת שמות הפרקים וכינויים מרמזת על הבדל דק בין הדברים, ובכל זאת הבדל: "ללא פנים" / "מקצועות שמעבר לחיים" / "קו לקצה" / ו- "חיוך מסוים".
במבט רטרוספקטיבי לאחר קריאת הספר בפעם הראשונה, אנו יכולים לומר שהשמות מזכירים גלגל (אולי את גלגל האין-מזלות) בשל התנועתיות שבהם, אליה אחזור מאוחר יותר.
הפרק הראשון, "ללא פנים" מביא סיפורים על מוות וגוויות, ועל כן גם נקרא "ללא פנים". הרי תקופה מסוימת לאחר המוות, הפנים כבר לא מזוהות. יש בפתיחת הספר בפרק זה ובסיפור זה דווקא, משום אמירה נוספת, רצון הכותב להתחיל את מכלול הסיפורים מהסוף להתחלה. הספר מתחיל בעצם בסוף החיים, במוות או במה שיכול לבוא אחרי המוות.
לא מקרה הוא שהסיפור הראשון הפותח את הפרק הוא "נשף המתים". כן, גם אחרי המוות יש חגיגות. ואולי הן הטובות ביותר, כי אין צורך לעשות עוד חשבונות, ולא להיענש ולסבול.
הסיפור הזה מתרחש בעצם בשני העולמות או ליתר דיוק, המוות מחקה את החיים (בנשף, במרד, במסדרי זיהוי וכדומה). הסיפור שלאחריו זז מעט אחורה בזמן, מתקרב יותר לנקודות החיים. השיירה של השובים והשבויים, גיבורי הסיפור, בעודם בחיים, מועדים לקראת סופם, לקראת המוות. כבר על-פי שני הפרטים הללו אנו רואים את תנועת הזמן, הכמעט ליניארית, הנעה מהכיוון שלאחר המוות אל כיוון החיים.
הסיפור "גלגול" הוא בעצם סינקדוכה מוגדלת, מורחבת.
עוד נמצא בפרק את הסיפורים "סחרחורת", "זעם הכורים", וסוגר את מעגל הספורים הללו הסיפור" מרד המתים", שהינו השלמה לנשף המתים. אכן פתיחה המוקדשת לאותו החלק שרובנו חוששים, עקב חוסר הידיעה על מהותו.
הפרק השני עוסק ב"מקצועות שמעבר לחיים". זהו פרק העוסק במקצועות שונים, שעל פניו נראים מכובדים וגורמים עניין לעוסק בהם. בחיי היום יום, איננו מעלים על דעתנו שגם אנשים אלו יכולים להיות אומללים, בודדים, נושאי שק מלא צרות על גבם. הם לא יעוררו את סקרנותנו כשנביט בהם במבט חטוף ברחוב. כאלו יהיו "האספן", "הפסנתרן", "הפסיכולוג", "המרצה", "המנהל", ואפילו בסיפור "בין נימפה לפוסידון", בו המקצוע אשר בדרך-כלל מייצג נהנתנות.
והינה, גם הפרק הזה בספר, מציג את כולם כנדונים פוטנציאליים לכישלון, לסבל, לבדידות, קרובים לקצה של המדרון, שאין ממנו דרך חזרה.
אם נזכור את שאמרנו קודם, על זמן הנע מהמוות לכיוון החיים, במסלול הפוך, הרי כאן, בסיפורי הפרק הזה בולטת יותר התנועה המקבילה. הסיפורים באים לומר לנו, שלא חשוב באיזה מקצוע בחרנו, הרי גורלנו יהיה אותו גורל, מקצוע מקביל למקצוע, מסלול חיים ידוע מראש משיק למסלול חיים שני, גם הוא ידוע מראש וכולם באותו המישור.
המבט הפסימי של הפרק הראשון מקבל כאן פלטפורמה או רובד נוסף של אין-תקווה.
הפרק השלישי, "קו לקצה" עוסק באלו שהחליטו לקחת את גורלם לידיהם ולבסוף, מגיעים לאותה התוצאה. בעצם אנו פוגשים בסיפורי הפרק, את הסיפורים "ריבועים", "מלקטת הנשמות", "סוד המפית", "מטפסי הגשרים", "הכלבים" ו"המלווה". הם כולם, כל הסיפורים, מן התכנסות פנימית, שקיעה לתוך עצמנו והחלטה מודעת לקבוע את סוף המסלול.
אם נסכם עד-כה את אופי הסיפורים מבחינת תנועה בזמן נענּו בקו לאחור, בקווים מקבילים, בקו המתכנס לתוך עצמו, כמו כדור צמר מגולגל, שאין לבסוף דרך לפרום אותו ולהחזירו לשימוש.
הפרק הרביעי, "חיוך מסוים", הכולל את המספר הרב ביותר של סיפורים, בחר את התנועה מעלה ומטה, ובחר לבצע אותה בזוגות ברוב המקרים.
כאלו הם הסיפורים "חתונה במרומים", "שמלה לבנה", "שולת הדייגים", "זכרון", "פגישה אחת", "ההד", "הזר", ו"חיוך מסוים". הסיפור שבאמצע, "ילדה באדום" הוא קצת שונה ומורכב יותר, וראוי לדיון במקום אחר. בעצם, הסיפור האחרון של הפרק הקודם, "המלווה" מכין את הרקע לצעידה בזוגיות, במסלול אנכי בשני הכיוונים, מעלה ומטה.
אך יש לזכור, שמבחינת העלילה, קורות הגיבור, התוצאות יהיו זהות, הגורל אחד הוא. נכון שהדרך אליו, לא תמיד דומה. לפעמים היא דרך של סבל, של בדידות, לפעמים היא דרך של טעויות טרגיות, של ציניות מלאך המוות, אך לפעמים הדרך המתוארת היא כמעט כמו באגדות.
במקרים אלו, כמו בסיפור, "שולת הדייגים", "ילדה באדום", "בין נימפה לפוסידון", "שמלה לבנה", ו"חיוך מסוים", מצא הכותב את הדרך להלביש את גיבוריו בגלימות של אגדה. באותם הסיפורים, כמו אולי ב"אגדות האחים גרים", דרך התיאור של קורות הגיבורים מאפילה על גורלם הסופי, כל סיפור ומידתו הוא.
וכמו שסגנון הכתיבה האגדתי משנה ומגוון את הסיפורים, כך מצא גלברשטט דרך נוספת לגוון. כוונתי לבחירת גיבורים שלא כולם בני אדם או מתים. בין הגיבורים נמצא גם נימפה, כלב, צל ושולת דייגים דמויית נימפה ועוד.
נוצר גם הרושם שקובץ הסיפורים, מבחינת העלילה, הוא באיזה שהוא מקום בין שני ספרי השירים "קלפים טרופים" ו"פאזל מצבות" לבין חלק מהאימרות ההגותיות של שלושת ספרי ההגיגים של היוצר.
לסיכום, ניתן לומר שקובץ סיפורים זה, למרות היותו אפור וכבד, מושך את הקורא. הוא בנוי בצורה מגוונת, במספר רבדים מבחינת מסלול הזמן והתנועה, בבחירת סוגים רבים ומשונים של גיבורים.
האמירה היא כמעט תמיד "הגורל הוא בלתי נמנע", החיים הם רק פרק ביניים קצר לקראת מה שבא אחריו, אך אמירות פילוסופיות אלה באות בצורות ביטוי שונות, בספורים קצרים ומדויקים. הדגש המשתמע מהם הוא אמפטיה לרצון לחיות, הבנה לסובל, לבודד ובעצם לעצמנו.
בכך הצליח הסופר להימנע מכתיבת סיפורי זוועות, ובמקומם להביא סוג של סיפור קצר, המחייב את הקורא לחשוב מעבר לרגע, ואולי לומר: היות שגורלנו ידוע, אז באו ונחייה את הרגע, נקדש אותו, וננצל, כל עוד ניתן, את מה שניתן.