המשורר אדוארד מקסימוב נולד וגדל בברית המועצות לשעבר. היה מרצה לספרות הרוסית באוניברסיטה ובמקביל עבד כעיתונאי. בשנת 1990 עלה לישראל, וכיום הוא מתגורר עם זוגתו בירושלים. חמשת ספריו של אדוארד מקסימוב, הם בשפה הרוסית, וראו אור ברוסיה ובישראל. שיריו פורסמו: ברוסיה; ארה"ב; קנדה; אוסטרליה; גרמניה; וישראל. והם תורגמו: לאנגלית אידיש ועברית.
המשורר מופיע בראיונות ובהקראה מספריו בבימות ספרותיות שונות, ומשתתף בכנסים; קונגרסים; סמינרים; וערבי עיון. יצירותיו מופיעות בתחרויות שירה בארץ ובעולם. חבר בהתאחדות הסופרים דוברי רוסית ושיריו מתפרסמים באנתולוגיות; בעיתונות הכתובה; ובכתבי-עת ספרותיים מוכרים, בישראל ובעולם. חלק גדול מיצירותיו הולחנו והפכו להיות שירים פופולריים ומשודרים בתדירות גבוהה ברדיו "רקע". שיריו המתורגמים לשפה העברית, פורסמו בכתבי-עת ידועים כמו: "מבוע"; "מאסף ירושלים"; "שבילים"; ובאנתולוגיה: "גלים - לשירת השלום" שראה אור בעקבות קונגרס עולמי לשירה שנערך, בשבי ציון, ישראל. בין כיתוביו הרבים נמצאים גם סיפורים לגיל הרך ולבני נוער, אשר פורסמו בכתבי-עת שונים.
אדוארד עוסק גם בתרגומי שירה ולאחרונה הוא שוקד על תרגומי יצירות מעברית לשפה הרוסית, אשר חלקם פורסמו בכתבי-עת ספרותיים בארץ.
כתיבתו של המשורר אדוארד מקסימוב נוגעת בקצוות הדקים והשבריריים של החיים, הנעים בין טבע האדם, לבין טבע הבריאה. לעיתים הנושאים מועלים יחדיו. לעיתים, בנפרד אבל תמיד נמצא קו חיבור כזה או אחר.
ההבחנות בדקויות הליריות בשיריו, שלא פעם נוטות לסאטירה, מהוות נדבך בלתי הפיך של החיים עצמם. 'הטבעיות', מהווה את הזרם העיקרי שבין 'הרישום' 'להתרשמות'. אשר אומנם דרים זה לצד זה, (ולא אחת גם בכפיפה אחת), אך לא תמיד על מי מנוחות.
המשורר מתבסס ביצירותיו על הליך: 'הנוצר'. תוך מחשבה על שלב 'התוצר'. ההליך, עובר דינמיקה של תובנות תמידיות ואין סופיות. להמחשה, אקדים ואצטט מדברי המשורר על 'טבע האדם'
(בסיווג - עַם אֻמָּה). כותרת השיר: "קַו הַגְּבוּל". והרי משפט הפתיחה: ..."קַו הַגְּבוּל בָּצַע חַיֵּינוּ לַחֲצָאִים"... מכאן, מתחילים השירים לחצות את כל קווי האיסורים, עד שנחשפים לבוא אל הפתיחות - שנגיעתן במהויות, ובתהיות אין סוף.
'ההתנסות' שחווה המשורר בחייו הבוגרים, מלווה את דרכו עד לבואו אל קו מעבר אשר חרץ את עתידו. קרי: ..."אֲנַחְנוּ הַיְּהוּדִים כְּצוֹעֲנִים / מַעַבְרֵי יָמֵינוּ תְּמִידִיִּים"... משמצליח המשורר להעלות נושא כאוב זה אל הכתב, הוא גם למד ששורשיו עודם נטועים באדמת הולדתו. מאידך, הוא גם מבין שאין דרך חזרה. הוא מניח 'לנוצר' (שבעברו), ונושא עיניו אל ההווה והעתיד. כך זורם הוא עם ההליך החדש, אשר יצר את 'התוצר' (ההווה). והרי דבריו: ..."בִּזְמַן סוּפָה עָלֶה נִתְלָשׁ / לְאָן הוּא עַף? / שׁוּב וָשׁוּב לִירוּשָׁלַיִם / כָּל הַדְּרָכִים / מִתְאַחֲדוֹת"...
מתחת לפני השטח, נמצא את 'הכאוס' כלפי האומה הרוסית, אומה שאילצה אותו לגלות מאדמת הולדתו. והוא מדגיש את המילים: "זְּמַן סוּפָה". אותן רוחות רעות שמנשבות ברוסיה, שמהותן באנטישמיות הגוברת נגד המיעוט היהודי. 'המיעוט', משול לדבריו - "לעָלֶה שנִתְלָשׁ" ממקומו הטבעי. מאידך, נמצא גם את ההשלמה (עם המחדל) שכן, דרכו כעת 'לציון'. אמונתו חזקה כי אין 'מקריות', אלא דברים שמצווים מלמעלה. לכן הכל מקבל תוקף של קבלה שמשמעו 'תקווה'. ותקוותו זאת, מרוממת רוחו כי הוא שב אל המקורות ומתאחד עם בני עמו.
ביצירה: "נָגַעְתִּי בְּרִפְרוּף", נמצא את ההיבט הישיר והעוקף על החיים הרוחניים, בהן קיימת מעורבות והשתאות של הטבע והבריאה (משל), תוך השלכה ישירה על האדם (נמשל). והשיר פותח בשאלה: ..."הֲנִכְנַע יַעַר לַגַּרְזֶן / אוֹ רַק עָנָף?"... בהמשך המשפט, נמצא את התשובה: "לַטֶּבַע / יִכְאַב בְּמִדָּה שָׁוָה".
ולמה דומה הדבר? לבני-האדם. אם דנים קבוצת אנשים לחרם (בשל דתם ואמונתם השונה), הגזרה הרעה - תכאב במידה שווה לכולם.
וממשיך המשורר ופוסק: ..."צַמָּרוֹת אֵינָן נִצְחִיוֹת / נִצְחִיִּים הַשָׁרָשִׁים"... וגם באם המשורר מקסימוב מצביע על 'הטבע' במשפט, הרי שהטבע אינו שונה בהרבה מבני האדם. מה שמחזק את האנוש ומצמיח אותו מחדש, זה לשוב ולחבור אל השורשים!
במילה: "הצַמָּרוֹת", מתכוון המשורר אל אנשי שררה וכוח (שהיום הם ישנם, ומחר כבר אינם). ואולם את "השורשים" - לא ניתן לעקור. לא מן העצים ולא מן האדם - כי הם נצחיים.
בשיר: "מַה מַּשְׁמָעוּת" יש ניסוי של תעייה בעולם 'השכחה'. משם דולה היוצר את העולם הרוחני. ומחדש את 'הדימויים' הנשלים כפנינים יקרות מהנשייה. או אז, החסר - מתמלא עד גדות והנעורים מתחדשים כקדם.
תוך כדי 'ההיזכרות', שבים אל היוצר ימי התום, ומביאים בחובם משב רענן של געגועים ועדנה. הגעגועים מותירים את מקסימוב סחוף רגש וערגה לאהבת נעוריו: ..."מַה מַּשְׁמָעוּת / לְאִיּוּרִי אוֹתָךְ עַל הַחוֹל?" / הֲלֹא הַיָּם לֹא יוֹתִיר דִּיוּקָנֵךְ"... כמו גם געגועים לעירו; ולחיק אימו - ממנה שאב בינקותו את שפת הדיבור והתרבות: ..."לְעֵת אוֹר שָׁבוּי בְּדִיזִנְגוֹף / לְעֵת חוֹשֶׁךְ חוֹלֵם עַל אֶרְבָּט / וְעַל הַבַּיִת בּוֹ אִמָּא, / נָהֲגָה לְסַפֵּר מַעֲשִׂיּוֹת בְּרוּסִית"... בבית אחר באותו שיר רושם אדוארד את כאב פרידתו - מארץ הולדתו: ..."הֲנוֹעַדְנוּ לְפֵרוּד? / וְאִם ה' בָּחַר בָּנוּ / מַדּוּעַ גֹּרַשְׁנוּ מִכָּל מָקוֹם?"... //..."זֶה שֶׁלֹּא טָעַם מִיָּמָיו / אַרְצוֹת נֵכָר, / לֹא יֵדַע יִסּוּרֵי הִתְלַבְּטוּת"... בשירתו מעלה המשורר, את המעברים והלבטים בחייו כאשר חותם הזמן והחלוף, ריפאו נפשו והביאו לו את הרגיעה המיוחלת.
ביצירותיו, נמצא כתיבה על החיים בארץ ישראל. כמו גם בשיר: "מֵחַלּוֹנִי" בו נתעמת עם אידיאלים של נפש דבקה בציון, אשר שואפת לראות תושבים שמחים בחלקם ומיושבים בכל שטחי הארץ ופניהם נוהרים לשלום. והינה הדברים בהם נתקל, אינם שונים מעברו בגולה. איבה ושנאת חינם לעמו בכל מקום בה ידרוך כף רגלו: ..."עֵץ לְבָדָד יִשְׁכֹּן יִינְקוּ שָׁרָשָׁיו מִקַּרְקַע בְּתוּלָה / גִּבְעוֹלָיו פֵּרוֹת נָקָם וְשִׂטְנָה"... //... "יִסַּדְתִּי בַּיִת כַּחֲזוֹן נָבִיא / בַּמָּקוֹם בּוֹ תִּשְׁכֹּן יְרוּשָׁלַיִם"...//..."חַלוֹן מַבִּיט אֶל מִדְבַּר יְהוּדָה - מָקוֹם שׁוֹמֵם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל"...
ובשורות שירו: "מְצָדָה" - רושם המשורר: ..."שֶׁמָּא נֵצֶר לַאֲבוֹתַי הַקְּדוֹשִׁים נָפַל בִּמְצָדָה? / קִדֵּשׁ חַיָּיו לְמַעַן מוֹלַדְתּוֹ / שֶׁדִּינָה נִגְזָר לִכְלָיָה"...
וממשיך בבית אחר (באותו שיר): ..."אֶבֶן חֲלָקָה בְּיָדִי / מַחֲשָׁבוֹת... רְגָשׁוֹת... / כִּפְנִינִים שֶׁלֹא אֻתְּרוּ / נוּשְׁבוּ עִם הַחוֹל"... ההיזכרות נובעת גם ממקורותיו היהודיים והשורשיים ואין פלא שחש את ההיסטוריה שבה אליו מהאפר.
בניגוד לשירי 'הטבע'; שירי 'הפרט והכלל'; פותח לנו המשורר צוהר לעולם 'היחיד והיחד' בשיר: "בְּכִוּוּן הָאוֹר" (ר' כל השיר): ..."פּוֹרֵלִים שׂוֹחִים בְּכִוּוּן הָאוֹר / לְהָצִיץ בְּזִיק אוֹר / וּבְלִי מַשִׂים נוֹפְלִים בָּרֶשֶׁת. / הֶאֱמַנְתִּי בָּךְ,/ אַהֲבָה,/ אַף אֲנִי הָלַכְתִי אֶל הָאוֹר / לְהָצִיץ בְּזִיק אוֹר"...
כמו בשירים אחרים, גם כאן ימצא הקורא סימני שאלה ואפילו תעלומה לא פתורה. האומנם נפל המשורר בפח יקוש זה ששמו 'אהבה'?! סקרנותו מחד, וחשדנותו מאידך, מביאים אותו לתהיות כלפי מילת הצופן 'אהבה'. בד-בבד הוא נקלע למצב סטטי של אי-ודאות - מה תביא האהבה בחובה?
החיפוש התמידי אחר 'שלמות' (הגוף והנפש) מביאים את המשורר לרשום בשורות שירו: "בְּזֹהַר עֵינַךְ" - את המשפט: ..."נִשְׁמוֹתֵינוּ כְּעַלְעָלִים, / דְּמוּיֵי נֵרוֹת / בּוֹעֲרוֹת לָעַד / בַּיְּקוּם הַזֶּה"...//..."וּבַחֲלוֹמוֹת / אָנוּ מוּבָלִים דַּרְכָּם / עִם בוּעוֹת - הָאֹשֶׁר הֶעָלוּם"... המשפט, תואם את הפסימיות חסרת המנוח, בו שרוי מקסימוב תדיר. ולמרות שמצא את האהבה המיוחלת, הינה תוגתו אינה מרפה. לפי ממצאיו, חיפוש אחר 'האושר' - הינו חסר תכלית! שכן הוא מהתל ומתעתע בכולם. על-כן מוטב להביט בזוגיות באופן רציונלי ולברך על המוגמר.
לסיכום הנאמר, אצביע הפעם על הנושא שעניינו הפרט(האינדיבידואלי) מול הכלל. וכי יכול יוצר ויהיה 'גדול רוח' ככל שיהיה, אשר יישא את עול המוכים והנדכאים על כתפיו? הינה מובא כאן השיר: "קְלִידֵי נַפְשִׁי" של מקסימוב (במלואו) בציירו ביצירה דיוקן עצמי: "קְלִידֵי נַפְשִׁי הַפְּגוּעָה / הָאוֹבֶדֶת בְּעִצְּבוֹנָם שֶׁל זָרִים / לֹא מוּסִיקָה אֶפְרוֹט עַלֵי כִּנוֹר / כִּי אֶת חַיַּי"... והרי ההתייחסות לכתיבתו של המשורר, נועדה לטעימה ראשונית, ועוד מצפים לנו הפתעות מרובות בהמשך דרכו של אדוארד מקסימוב.
ברשימתי זאת, הבאתי ממסריו שעוצמתן נוגעת בתרבות היהודית והישראלית כאחד; מצאתי נגיעות כואבות וחזקות משירת העבר (בו גם ההיסטורי), כמו גם אמיתות הנוגעות לכאן ועכשיו - בטבע ובאנוש, להם ערך לא יסולא בפז. כאשר מעל הכל, חולש הפרופורציונאלי והאמת הבלתי מוסווית.