MARK SHAGALL נולד בשם משה סגל בעיירה ויטבסק שברוסיה. אמו, שהבחינה בכשרונו, שלחה אותו ללמוד בבי"ס תיכון רוסי חילוני, לאחר שנים ב"חדר", כדי שירחיב את השכלתו. במקביל למסורת החסידית של לובאביץ', אותה ספג בבית, הרי הכנסיות האורתודוכסיות על כל עיצובן, השפיעו על הנער באותה מידה. תערובת זו של מיסטיקה יהודית ונוצרית הייתה טבועה בו ונמסכה בכל עבודותיו. את לימודי האמנות רכש בסן פטרבורג, העשירה באוצרות אמנות ובתרבות הגבוהה. אך ב-1922 עזב את רוסיה הסובייטית לכיוון פאריס, אותה כבר ביקר ב1909, ושם התמקם בלב הקבוצה האינטלקטואלית של האמנים שהפכו לעוגנים של המאה ה-20.
למרות שסביבו נולדו תנועות חדשות ומהפכניות באמנות - המופשט, הקוביזם, הסוריאליזם ועוד - הרי שהוא נשאר עקבי לסגנונו האישי, ונודע בצבעיו הפוביסטיים, עם הצורות החלומיות וחסרות הפרופורציה לפיגורציה ששלטה אז, וכל עולם התת מודע שלו, והתרבויות שנטמעו בתוכו - כולם התמזגו לכתב יד אחד ואין שני לו. כבר בגיל צעיר הפך לאמן נודע וחשוב, וקשריו עם הגלריסט והאמן אלפרד שטיגליץ האמריקני הביאו להצגת יצירותיו בגלריות בניו-יורק כבר בראשית המאה, ובהמשך, במוזיאונים ברחבי העולם.
שאגאל היה לאמן היהודי הנודע ביותר, ב-1923 עזב את רוסיה עם אשתו האהובה בלה, לה נישא ב 1915, ובתו אידה (1916) ועבר לפאריס. בלה הייתה משכילה בעלת ידע נרחב באמנות ושירה , ולמדה משחק אצל קונסטנטין סטניסלבסקי במוסקבה. מ-1925 ועד 1929 הוא ביסס את הקריירה שלו בפאריס. הוא הציג ב-1926 בניו-יורק, והוזמן ע"י אמברואז וולאר (המוציא לאור של פיקאסו, בין היתר) לאייר את משלי לה פונטיין. ב-1930 אייר את סיפורי התנ"ך, והציג בברלין. ב-1931 ביקר במזרח התיכון, כולל בפלשתינה א"י - את תל אביב, ירושלים וצפת. ב-1933, עם עלות היטלר לשלטון, ועם הכרזת ציורי כל האמנים המודרנים כ"אמנות מנוונת”, והצגתם בתערוכה בשם זה, כשרובם הושמדו לאחר מכן, גם ציוריו היו בין המבוזים.
שאגאל עדיין היה תחת הטראומה של הפוגרומים הרוסיים ביהודים, מה שהומחש תמיד בציוריו, בהם העיירה בוערת, היהודים נרדפים ונהרגים, אף שהנושא הראשי בהם הוא אהבתו לאשתו בלה, עם הסממנים היהודים שברקע. לכן, עם עליית הנאציזם, וחקיקת החוקים האנטישמיים הוא כבר המחיש בציוריו את השואה העומדת לקרות לעם היהודי. דרך אגב, מי שמבקר בברלין, יכול לראות עד היום בפינות הרובע היהודי של פעם, את השלטים: "ליהודים אסור לשלוח דברי דואר”. "ליהודים נאסר להתהלך ברחובות”. "לילדים יהודיים נאסר לשחק ברחוב”, וכן הלאה. כל חוקי הגזע עדיין תלויים שם גלויים לידיעת הציבור. ממשלת צרפת הקימה מחנה ריכוז ליהודים כבר באפריל 1939. בעוד שרק בספטמבר היא הכריזה מלחמה על גרמניה, ונכבשה ללא מאמץ ב-1940. שאגאל המשיך כל העת לצייר, גם בבית שאליו עבר בגורד. אך בחודש יולי הצטרפו שאגאל ובלה להוריה שבדרום צרפת, לחלק שעדיין הנאצים לא שלטו בו - "צרפת החופשית" עם שלטון ווישי.
בהמשך, כשהקלגסים החלו לנגוס בצרפת, והסכנה לקיומו גברה נעשו מאמצים שיעזוב את צרפת לניו-יורק. הודות למאמצי וואריאן פריי, מנהל וועדת ההצלה בצרפת, וחירם בינגהם, סגן השגריר האמריקני במרסיי, קיבל שאגאל הזמנה מאלפרד באאר, מנהל מוזיאון המודרן ארט בניו-יורק, לבוא ולהציג במוזיאון. מה שהיה חיוני כדי לאפשר כניסה לארה"ב. מי שמימן את הגעתו לשם היה האספן ולימים מייסד המוזיאון סולומון גוגנהיים. ב-1941 פריי ארגן ויזה לשאגאל ובלה, אך עד שהם עזבו סופית, הספיקו השלטונות לאסור יהודים, ולשולחם למחנות הריכוז. גם שאגאל נתפס, אך שוחרר הודות לפריי, והגיע באניה מליסבון לניו-יורק. אך הצלתו ואושרו עם בלה האהובה לא ארכו. ב-1944 היא חלתה בניו-יורק בדלקת זיהומית, ומתה בגיל 49. עבורו הייתה זו טרגדיה, כשאת בלה הוא המשיך להנציח בציוריו.
"אהבה, מלחמה וגלות"
הוא עבר למנהטן, לבית בתו אידה, שהייתה כבר נשואה. היא דאגה לו למטפלת שהפכה לבת לוויה, ווירג'יניה האגארד מק'ניל, שבהמשך הפכה לאהובתו ורעיתו. קשר האהבה השפיע על ציוריו עמוקות. מגאמה כהה, דואבת ועצובה, עבר לציורי פרחים ססגוניים והאור החל להופיע בציוריו. ב-1947 חזר לפאריס לרגל רטרוספקטיבה שלו במוזיאון לאמנות מודרנית של פאריס, תערוכה שעברה בהמשך לאמשטרדם, לונדון, בריסל וברן. רק ב-1948 עזב שאגאל עם ווירג'יניה, בנה, והבן המשותף שלהם את ניו-יורק, שהייתה עבורו בבחינת גולה, ןחזר לביתו האמיתי, פאריס. ב-1949 עקר לדרום צרפת, שם חי עד מותו ב-1985. אותם המצאנטים שדאגו לו, היו גם אלה שבזכותם רבים מאמנים חשובים בתולדות האמנות חייהם ניצלו. כך הם הגיעו לגולה, לאמריקה, והקריירה שלהם יכולה הייתה להמשיך. התערוכה EMIGREE-EXILEE שהוקדשה לקבוצה זו של "גולים" הוצגה בשנות השמונים במוזיאון לאמנות יפה במונטריאול, הייתה בבחינת אבן דרך בהיסטוריה של האמנות.
ייחודו של שאגאל והיותו אמן ענק כזה, הוא בזכות דמיונו הפורה, שלא שם גבולות של פיגורציה, ריאליזם וכללי סגנון מקובלים - אקדמים או אחרים. בציוריו המוצגים בתערוכה בג'ואיש מיוזיאום בניו-יורק השקיעה האוצרת, והמנהלת לשעבר של המוזיאון - סוזאן תומרקין גודמן, עבודת מחקר של כמה שנים, וחשפה בתערוכה פלג כמעט לא ידוע של ציורי שאגאל, אולי בשל הקונטרוורסאליות שבהם. בעוז רוח, ובלא חשש, נתן בציורים המוצגים כעת שם את מלוא שיפעת הסימבולים שרוחו הייתה רוויה בהם - של המיתוסים היהודים, הטראומות שעברו היהודים בהיסטוריה עקובת הדמים שלהם, כשאת הסמל לסבל היהודי בחר להמחיש דווקא בדמותו של ישוע הצלוב, (תוך שימוש באבני דרך בדרכו של היהודי שנצלב בגיל כה צעיר - כמו "גולגותא",” ההורדה מהצלב" ועוד ועוד) אך לא כמשיח נוצרי, אלא תוך הדגשה, על היותו יהודי.
לשם כך כרך את אגן ירכיו של הצלוב בטלית, את זרועותיו קשר בתפילין,על ראשו צייר כיפה יהודית רחבה, וכן עשה שימוש גם ב"קיטל" - שזו המילה ביידיש לתכריך לבן, העוטה מת, או מתפללים ביום כיפור. מה שמזכיר לי שבאחד מביקורי בניו-יורק, הלכתי לכנסית סן ג'והן דה דיוויין, כדי לשמוע מיסה. כששאלתי אנשים בדרך היכן הכנסיה, שאלו מנין אני, וכשעניתי - מישראל, תמהו הנשאלים מה לישראלית ולכנסיה? עניתי להם: מה הפלא? הרי גם ישו היה והינו יהודי!!!
וכך, למרות שהנוצרים יכולים להתרעם על השימוש בישוע כסמל יהודי, והיהודים יכולים גם הם להתרעם על כך, הרי ציוריו של שאגאל המוצגים כעת בניו-יורק, מרעישים את הלב, מרטיטים ומרגשים יותר מכל תערוכה אחרת שלו שראיתי עד היום, ויותר מכל תערוכה מופלאה אחרת שראיתי כעת בביקורי האחרון, ממנו חזרתי לפני כמה ימים. והאמינו - יש שם תערוכות משגעות, שלשכמותן אין זוכים לראות כאן בארץ בכמות ובאיכות כזו. ועליהן נדווח בהמשך.
אז לכל המתכננים ביקור בניו-יורק בחנוכה או קודם לכן - אל תחמיצו את תערוכת שאגאל בג'ואיש מוזיאון.