מסוג המחזות שאסור שייראו

"ישראל היא אלופת המדינות המפותחות בפער בין השכר החציוני לממוצע", נכתב בשער "כלכליסט" הבוקר, בהפניה לכתבה מאת מיקי פלד המתפרסמת תחת הכותרת "תלוש השכר של השכן צריך להטריד אתכם". "הדבר המטריד ביותר בנתוני הלמ"ס אינו השכר החציוני כשלעצמו ואף לא הפער בינו לבין השכר החודשי הממוצע [...] שמלמד עד כמה בעלי המשכורות הגבוהות מושכים את הממוצע כלפי מעלה", כותב פלד. "הבעיה הגדולה טמונה במגמת העלייה בפער שבין השכר החציוני לשכר הממוצע לאורך השנים, המצביעה על אי-השוויון המחריף בחברה הישראלית". ניחוש: עיקר קהל הקוראים של "כלכליסט" נמנה על אלה המשתכרים יותר מהשכר החציוני במשק. פלד ועורכיו כנראה לוקחים זאת בחשבון ומכוונים את הפרסום אליהם. "מגמת הגידול בפער בין השכר החציוני לשכר הממוצע צריכה להטריד את כולם, אפילו את אלו שמשתכרים הרבה מעל השכר החציוני", כותב פלד ומונה שש סיבות. ב"דה מרקר" מזכיר איתן אבריאל כי גם נגידת בנק ישראל הנבחרת, קרנית פלוג, התריעה ב"כנס קיסריה" האחרון מפני אי-שוויון בחברה בישראל. "למרות זאת", הוא כותב, "סוגיית האי-שוויון לא מגיעה לשיח הלאומי הרחב, אולי בגלל שחלק גדול מהציבור מקבל את העובדה שתמיד יהיו כאלה שיש להם פחות וכאלה שיש להם יותר. ייתכן גם שישנם אזרחים שפשוט מוכנים לחיות עם קצת פחות, בין אם זו בחירה של אורח חיים, ובין אם זו בחירה 'לא להתאמץ יותר מדי'. "אם זוהי הסיבה לאדישות, זהו אולי המקום לספר שהאי שוויון לא מסתכם ברמת הצריכה השוטפת ובכמה כסף יש לכל אחד בבנק. למעשה, האי שוויון הוא עניין של חיים ומוות - ככל שאדם עשיר יותר, כך, בממוצע, הוא חי יותר שנים [...] אם נתונים על אי-שוויון בהכנסות משאירים את הציבור הישראלי אדיש, אולי הנתונים על השפעת האי-שוויון הכלכלי על מועד המוות יעניינו אותו קצת יותר".

בעוד העיתונות הכלכלית עוסקת רבות בפערי השכר בישראל, קונטרסי החדשות נדרשים לעניין לעתים רחוקות ובאופן שטחי בדרך-כלל. ביום-יום עוסקים עמודי החדשות בנושאים הרי גורל הרבה יותר מההתפוררות המתמשכת של החברה בישראל. תוכנית הגרעין של אירן, למשל. כל הכותרות הראשיות בעיתוני הבוקר מוקדשות לשיחות שמנהלות בז'נבה "שש המעצמות העולמיות" (ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה, צרפת וגרמניה) עם נציגי אירן על עתיד תוכנית הגרעין של המדינה, ולתגובה של ממשלת ישראל להסכם המתגבש בין הצדדים. ביום שישי האחרון נפגש ראש הממשלה בנימין נתניהו עם מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי, ושמע ממנו על הכיוון הצפוי בשיחות עם אירן. תגובתו הייתה זועמת - מעל ומתחת לפני הקרקע. מעל: בהצהרה נחרצת לתקשורת ובהודעה רשמית שפרסמה לשכתו. מתחת: בתדרוכים לתקשורת הישראלית, ובניסיונות לשכנע את גרמניה וצרפת לבלום את ההסכם המתגבש. בכותרת הראשית של מעריב מצוטט גורם מדיני שאמר "האמריקנים התקפלו, הם להוטים להסכם יותר מאירן". אלי ברדנשטיין מדווח כי "בירושלים החליטו לצאת למתקפה חריפה נגד הממשל האמריקני על העסקה המתבשלת מול אירן, הכוללת הקפאה מסוימת של תוכנית הגרעין למשך חצי שנה בתמורה להקלה בסנקציות". אותו "גורם מדיני" שמצוטט בכותרת מעריב אומר לברדנשטיין: "האירנים הגיעו לשיחות בזחילה, מתחננים להקלה בסנקציות, ומה שמדהים הוא שנראה שהאמריקנים להוטים יותר מהם להגיע להסכם". גם בידיעות אחרונות מצוטט "גורם מדיני בכיר" שאומר דברים דומים לאיתמר אייכנר (עם כתב הארץ ברק רביד שוחח "פקיד ישראלי בכיר"). מסרי הממשלה הגיעו גם לתקשורת העולמית. יאיר לפיד, למשל, התראיין ל-BBC והזהיר מהקלות בסנקציות. אייכנר מכנה את המהלך ההסברתי שיזמה ממשלת ישראל "בליץ", על שם מתקפות המחץ של צבא גרמניה הנאצית. הידיעה של אייכנר, על המשבר ביחסים בין ישראל לארה"ב, מלווה בתצלום של בנימין נתניהו לאחר פגישתו עם קרי [שאול גולן]. "הפנים אומרות הכל", נכתב בכיתוב התצלום. נתניהו נראה בו כשחקן פוקר (מאופר בקפידה) שהרגע הבין כי הפסיד הימור יקר ערך. אל השורה הראשונה במתקפה נשלחו פרשני הבית. "קשה למצוא לאטרף האמריקני הסבר", כותב אמנון לורד במאמר המערכת של "מקור ראשון". לורד מבקר בחריפות את מזכיר המדינה האמריקני קרי, שהעניק ראיון לחדשות ערוץ 2 ובו הסביר את הנכונות להתפשר עם אירן והתריע מפני אינתיפאדה שלישית. לורד מכנה את הראיון "כעסני" ו"פתטי" וטוען כי קרי נחשף בו "כמו שהוא: גם טיפש, גם כפוי טובה שאינו יודע להעריך את ישראל כראוי, וגם אידיאולוג המזדהה לחלוטין עם המאבק הפלשתיני - כולל אלימות". תת הכותרת "נתניהו צדק, גורלנו בידינו" כותב ד"ר חיים שיין בכפולה הפותחת של "ישראל היום" כי "יש קו ישר מאיים ומדאיג שמחבר בין מינכן 1938 לז'נבה 2013". לדבריו, "כבר הוכח פעמים רבות בתולדות האנושות כי היהודים אינם יכולים לסמוך אלא על עצמם. נודה לאל שזכינו למדינה עצמאית עם צבא חזק שיכול להבטיח את עתידם של היהודים". השורות האלו, יש להדגיש, נכללות במאמר הפרשנות הפותח בעיתון הנפוץ ביותר במדינת ישראל. "אובמה הוא נשיא-קצר-מועד", כותב דן מרגלית בטור משלו המתפרסם ב"ישראל היום" וטוען כי כל מה שמעניין את נשיא ארה"ב הוא מניעת פצצה גרעינית בתקופת כהונתו. "ההסכם רע מאוד מפני שהוא מקרב את האייתוללות ליעדם הגרעיני", מוסיף מרגלית. "הוא גרוע מפני שהוא מותיר את בעלות בריתה של ארה"ב במזרח התיכון - ערב הסעודית ומדינות המפרץ ומצרים - נטולות מגן ופעורות פה". במאמר המערכת של "מקור ראשון" מוסיף לורד וטוען כי "את כל מה שעשה הממשל האמריקני ונציגיו באזור מאז ביקורו של אובמה בישראל לפני שמונה חודשים ניתן להגדיר כמסע של הונאה והרדמה מכוונת של ישראל ושל תומכיה באצות הברית, בעיקר יהודי אמריקה". עכשיו הולמים נציגי ישראל בפעמוני השעון, בתקווה להעיר את בני בריתם. בטור פרשנות במעריב כותב שלום ירושלמי: "נתניהו, עושה רושם, מאבד את נקודת הלחץ על הממשל, העיתונות האמריקנית יוצאת נגדו בכל הכוח, ועכשיו הוא יפנה למסלולים הידועים האחרים: הקונגרס, הסנאט והלובי היהודי". "מי שמייחל לישועה מכיוון ידידי ישראל בקונגרס, שלא יפתח ציפיות", כותב שמעון שיפר במדור הדעות של ידיעות אחרונות. "בסוגיות הקשורות למדיניות חוץ, כפי שמראה ההיסטוריה, הקונגרס נוהג ללכת עם הנשיא בסופו של דבר - דמוקרטים ורפובליקנים כאחד". לדברי שיפר, ההסכם המתגבש בז'נבה הוא תוצאה של "כישלונות, החמצות וסדרה של מהלכים מגושמים מצידו של נתניהו". גם נחום ברנע, החתום על מאמר שמתפרסם בכפולה הפותחת של ידיעות אחרונות, מציג את נתניהו כמדינאי כושל. "מרוב רצון להיות שינסטון צ'רצ'יל, נתניהו עלול להפוך לדון קישוט, האביר בן דמות היגון: מלא רוח לחימה, מסתער על אויבים אמיתיים ומדומים, לא מחובר למציאות, פאטתי", הוא כותב. בהמשך טורו רומז ברנע כי נתניהו מעורב רגשית בעימות מול אירן יתר על המידה, באופן שעלול לפגוע בסופו של דבר במדינת ישראל. הוא מייחס את העמדה הזו לאמריקנים, שלדבריו "תוהים לדעת, האם בסוגיה האירנית פועל נתניהו מתוך מניעים רציונליים, האם החשש שלו מאירן לא השתלט על שיקול דעתו, האם איננו פוגע באינטרסים חיוניים לישראל".

במדור הדעות של הארץ מוחה עבד עזב על חוסר ההתעניינות של התקשורת הישראלית בנסיבות רציחתו של שפיק כבהא, "הזמר הערבי האהוב והנערץ ביותר על הערבים בארץ, זה 30 שנה". באתר ynet הרצח בקושי הוזכר, הוא מציין, ובהארץ לא נכתב דבר, "גם לא לאחר ההלוויה של כבהא, שבה השתתפו, לפי ההערכות, כעשרת אלפים בני אדם". בעמוד 23 של ידיעות אחרונות מתפרסמת ידיעת תצלום מאת מתי סיבר, לפיה ילד בן 10 נהרג ואחיו הקטן נפצע במהלך שיפוצי בית, כשקיר בטון קרס עליהם. הידיעה קצרה ודלה בפרטים. עם זאת נכתב כי הבית ששופץ היה "בפזורה הבדואית בין באר-שבע לדימונה" וכי אבי הילדים פינה אותם לצומת נבטים, "שם המתינו להם צוותי מד"א". לפי ידיעה קצרה בהארץ האירוע התרחש "בכפר הבדואי הלא מוכר סוואוין, הסמוך ליישוב שגב שלום". במעריב ו"ישראל היום" לא מדווח על מותו של הילד.

עמוד 3 בהארץ מוקדש הבוקר לריבוי כתבי האישום בגין עבירה המכונה "התקהלות אסורה". חיים לוינסון, יניב קובוביץ ורויטל חובל מדווחים כי "מספר כתבי האישום שהגישה המשטרה בגין עבירה של התקהלות אסורה בשנת 2012 גבוה יותר מפי משלושה ממספרם ב–2011". לפי הכתבה, "המשטרה עושה בעבירת ההתקהלות האסורה שימוש בעיקר כנגד מפגינים פוליטיים". מנגד מדווחים השלושה על ירידה במספר כתבי האישום שהגישה המשטרה בגין "העלבת עובד ציבור". 1,301 כתבי אישום הוגשו בשנת 2012, לעומת 2,048 בשנת 2010. עם זאת, הם מציינים, במחוז ש"י לא נרשם שינוי במספר כתבי האישום שהוגשו בגין עבירה זו. "בשבוע שעבר", כך מדווח, "הגישה ח"כ אורית סטרוק (הבית היהודי) הצעה לתיקון לחוק העונשין, שבמסגרתו תימחק העבירה של העלבת עובד ציבור". כל התוכן המערכתי בעמוד 7 של הארץ מוקדש לתזכיר חוק חדש, שמציע לכלוא ללא משפט למשך שנה בני אדם שהגיעו לישראל בלא אישור, במקום למשך שלוש שנים כפי שנקבע בחוק שנפסל על-ידי בג"ץ. אילן ליאור מדווח בהרחבה ניכרת על תזכיר החוק, ואילו אייל גרוס מספק פרשנות משפטית, לפיה מטרת תזכיר החוק היא "לרוקן מתוכן את פסיקת בג"ץ". "במקום ליישם את פסק הדין ורוחו, מציע משרד המשפטים לשוב ולאפשר כליאה בדיוק כפי שהיתה, תוך שהוא נתלה בשתי אמירות בדעות היחיד של השופטים גרוניס והנדל", כותב גרוס. "[...] ההצעה החדשה לא מסתירה שמטרתה להרתיע מבקשי מקלט אחרים – 'מסתננים', בלשונה - מלהגיע לישראל. זאת בניגוד לפסק הדין, כמו גם לפסיקה קודמת של בג"ץ שקבעו מפורשות שאין להשתמש במעצר כדי להעניש מבקשי מקלט או כדי להרתיע מבקשי מקלט עתידיים. ההצעה החדשה ממשיכה לכנות את מבקשי המקלט 'מסתננים', תוך התעלמות מהביקורת על כך שהשמיעו חלק מהשופטים, והמונח מעיד על היחס הפסול: לא כאל מבקשי מקלט כי אם כאל פושעים מאיימים שיש לכלוא".

בראש שער העיתון החרדי "המודיע" מתפרסמת ידיעה נרחבת תחת הכותרת "נוסעים הגיעו לירושלים אחרי זמן כניסת השבת בשל תאונה קטלנית שגרמה לפקק". הכתב ב. גלבוע שוחח עם אברך שהיה בקו 402 אשר יצא בשעה 13:30 מבני ברק לירושלים, כשעתיים וארבעים דקות לפני כניסת השבת (16:08). תאונת דרכים באזור לטרון, שבה נהרג רוכב אופנוע, גרמה לחסימת הכביש ופקקים גדולים. נהג האוטובוס, כך מדווח, סירב לנסוע דרך כביש 443 על-אף הפצרת הנוסעים. "על הנוסעים עברה שעה ורבע של חרדה, פן חלילה וחס ייגררו לחילול שבת קודש", מדווח גלבוע. "בעזרת נשים, נוספה המצוקה החמורה, שכן הן צריכות עוד להספיק להדליק נרות שבת קודש, ולא די להן בהגעה לעיר לפני כניסת השבת והמשך הליכה רגלית אל היעד". לא כל האוטובוסים הגיעו ליעדם בזמן. קו 402 נראה מוריד נוסעים בשעה 16:22. "היהודים שהלכו תחת מעטה קדושת השבת, אל בתי הכנסת, ראו את המחזה האבסורדי, מסוג המחזות שאסור שייראו, והדיבר נעתק מפיהם". לפי הכתב, "גם אם נוסעי אותו אוטובוס ואחרים, הגיעו מתי שהגיעו למחוז חפצם, עדיין ישנה הבעיה החמורה של חילול שבת של הנהגים, ככל שמדובר בנהגים יהודים".

ב"ישראל היום" מתפרסם הבוקר "ראיון מיוחד" שערך יורי ילון עם שרון (שון) אבן-חיים, ראש ארגון הקהילה הישראלית-אמריקנית (Israeli American Council). מה "מיוחד" בראיון? שהוא בלעדי ל"ישראל היום", שהוא מטיף לציונות ומניעת התבוללות, שהוא נערך לקראת השתתפותו של אבן-חיים בכנס הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, שייערך היום בירושלים, שהוא קשור למממן "ישראל היום", איש העסקים והנדבן שלדון אדלסון. "הארגון היה ממוקם עד לאחרונה רק בלוס אנג'לס", אומר אבן-חיים לירון, "אבל בזכות תרומה נדיבה של ד"ר מרים ושלדון אדלסון קיבלנו החלטה להרחיב את פעילות הארגון לכל ארה"ב". מה עוד מיוחד בראיון? שאין בו כל התייחסות לשאלון הנאמנות שיזם הארגון שבראשו עומד אבן-חיים, שאלון שהפצתו הופסקה בעקבות הפרסום על אודותיו מאת ברק רביד בהארץ.

גדעון לוי עישן סיגרים עם דניאל בארנבוים, והתרשם לטובה. עסקים כרגיל בידיעות אחרונות. אחרי שהסטנדאפיסטית הבדואית הראשונה התגלתה כיהודיה גילה צימרמן, מדווח הבוקר דני ספקטור במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות על "הסטנדאפיסטית הדתייה הראשונה" נויה מנדל. מנדל לא נראית בדואית, אבל היא בוודאי לא היהודיה הדתייה הראשונה שמעלה מופע בידור עצמאי בישראל.

לילך שובל מדווחת ב"ישראל היום" כי העיתון הגיש לבית הדין הצבאי בקשה לביטול או צמצום משמעותי של צו איסור הפרסום שהוטל על חקירת פרשת הרפז. "עמדת עיתון 'ישראל היום' היא כי מדובר בצו איסור פרסום גורף הפוגע פגיעה ממתמשכת והולכת בזכותו של הציבור במדינת ישראל לקבל מידע על אודות פרשת 'הרפז'" נכתב בידיעה. בעמודי החדשות של "ישראל היום" מדווח כתב הבידור והרכילות ערן סויסה על עימות בין חברת-הכנסת שלי יחימוביץ' לעיתונאי ידיעות אחרונות נחום ברנע. אחרי שברנע כינה את יחימוביץ' "יחימו-ביץ'", כתבה חברת-הכנסת בעמוד הפייסבוק שלה כי הוא "אשמאי זקן". ברנע כתב ביום שישי האחרון כי כך מכנים אותה "ברשתות החברתיות", יחימוביץ' טענה כי ברנע אימץ את הביטוי מ"פוליטיקאי מסוים, מעט במצוקה" אשר "ניסה לתרום את ההמצאה הזאת לכמה עיתונאים". בתגובה ל"ישראל היום" ציין ברנע כי הכינוי נכתב בעמודו של הגולש ערן פוגל. אכן, פוגל מרבה לכנות את יחימוביץ יחימו-bitch. אמש אף הביע תרעומת על כך שלא קיבל קרדיט מפורש בטורו של ברנע. ידיעה נוספת של סויסה עוסקת בסופה של הפינה "60 שניות" בגלי-צה"ל, וזאת לאור יציאתו לגמלאות של הקריין אהוד גרף. "את מקומה של הפינה תתפוס פינה חדשה ששמה 'דקה ישראלית'", מדווח סויסה, "שתהיה 60 שניות כחול-לבן". עמירה הס מזכירה בטורה הקבוע בהארץ "שב"חית" כי קבוצת עיתונאים הוזמנה לפגישה עם ד"ר רג'יב שאה, מנהל היו-אס-אייד, אך בתום סבב נאומים חגיגיים נאמר להם כי אין זמן לשאלות. לפי הס, העיתונאית טל שניידר התעקשה ושאלה שתי שאלות. גם הס שאלה שתי שאלות. ד"ר שאה, היא כותבת, השיב לשאלות שניידר אך התעלם משאלותיה, בהן השאלה "האם יש ליו-אס-אייד מתכון כיצד לחולל תמורה בכלכלה הפלשתינית בלי 61% מהגדה?". העיתונים ידיעות אחרונות ו"ישראל היום" יצאו בלילה במהדורה מעודכנת כדי לדווח שלא הושג הסכם עם אירן בסבב השיחות הנוכחי. קוראי מהדורות הדפוס קיבלו הבוקר מידע מעט פחות מיושן על החדשות של אתמול.