בפתח ספרו מסביר ראובן שפירא ש"הוא לא מפנה את חצי ביקורתו אל חוסר הנאמנות של הקיבוצים לאידיאולוגיה הסוציאליסטית השוויונית, אלא בעיקר לכשלים של הקיבוצים בארגון הקיבוץ כמערכת כלכלית ובאי יכולתו להעמיד מתוכו מנהיגות דמוקרטית" (עמ' 13), אך דומה שמנהיגות דמוקרטית בהכרח קשורה בשוויון, בניגוד למשל להכרזת מאיר יערי (כלואי ה-14), בשנת 1953: "אני מאיר - מפ"ם. אני "השומר הצעיר". אני המבטא את דרכו ההיסטורית של "שומר הצעיר" (עמ' 17).
שאלת המחקר מוצגת בתחילת הספר: "איך הוסתרה האמת שלפיה הקיבוץ רחוק מלהיות שוויוני ודמוקרטי כפי שהתיימר להיות? (עמ' 21).
הטענה המרכזית מתייחסת למעמד הרוחני של המנהיגים ולעיקרון הרוטציה וגורסת ש"המנהיגים שלטו בתנועות, כפי שנקראו מנגנוני הפדרציות (תנועה בלי מרכאות תהא כל הפדרציה, כלומר מנגנונה פלוס קיבוציה), והרוטציה סייעה להפיכת בכיריהן ובכירי ארגונים בין קיבוציים אחרים לאוליגרכים שולטים שהנציחו עצמם וניכסו לעצמם פריבילגיות שסתרו את עיקרון השוויון... בניגוד למה שמקובל לחשוב, הרוטציה דווקא עודדה יצירת אוליגרכיות, כי הבכירים לא שעו לה, לא נדרשו להיבחר מחדש וכוחם מנע ש"ירוטטו" אותם" (עמ' 18-17).
לא מעט מטפל המחבר בהנהגה הרוחנית של הקיבוצים: מאיר יערי ויעקב חזן (זו מהר סיני?) כמו יצחק טבנקין, ולמרבה הפלא לא מופיעים יערי וטבנקין במראי המקומות, שדומה שהיא מצומקת לעומת המאמץ המחקרי. גם לא מופיע הפירוט של ראשי התיבות ל"תרבות הא"פים", למרות שהמחבר עושה שימוש רב במושג זה.
לאחר ההקדמה הוא מביא את מבנה הספר כשהטענות העיקריות הינן:
- הדמוקרטיה עוקרה וכמעט נעלמה עוד בטרם הופרט הקיבוץ;
- הפרטתו הייתה השתלטות מקיאווליסטית שלמנהיג וקליקת נאמניו;
- האדמו"רים (כלומר יערי וחזן מחד וטבנקין מאידך) שלטו עשרות שנים בעזרת התדמית הרדיקלית שיצר הכזב השמאלני של הערצה לברית המועצות, שהסווה את בחירתם בקונפורמיזם אנטי קיבוצי בא"פם ושירת את הישרדותם בשלב אי יעילותם" (עמ' 32).
לא ברור מדוע לא חושף המחבר שמות של קיבוצים קיימים, האחד כסמל להצלחה ושמו כוכב, שבעקבות שקיעת היצירתיות נטה לליברליזם קפיטליסטי. כש"פרק 6 יחשוף אי שוויון, דמוקרטיה לקויה ושליטה אוליגרכיסטית בארבעה קיבוצים של האיחוד" (עמ' 33), מה שמצביע על היות המחקר ביקורת על סטיית הקיבוץ מהדמוקרטיה כמו גם מהסוציאליזם.
מבחינה מבנית ראוי לציין, שהמחבר מרבה לתת תת כותרות, ודומה שרפרוף בהן יכול בגדר תחליף לקריאת הספר. למשל, בפרק הראשון הכותרות הן: "קיבוץ אינו קומונה עצמאית אלא איבר של תנועה חברתית שראשיה רבי כוח", "שינוי מתוכנן דמוקרטי" ב"כלי הצלחות העבר" או חיסול אוטוקרטי שלהם", "סתירת ההסבר לניצחון ברק: להצלחה גרמה מנהיגות טרנספורמטיבית שנעלמה", "איך חיסל ברק הקונפרמיסט את הקיבוציות של "כרמלית" החדשני?", "הסיוע החיוני 'שקיבל ברק מא"פים קונרפורמיסטים", ואת רק על 40 עמודים בלבד! דומה שהדבר מצביע על פרטנות יתר וניתן לומר שמה שפוגם בגישתו המחקרית (של חוקר בעל ידע ומוטיבציה מחקרית) הוא ניתוח היתר והחזרות על התופעות השונות.
מבחינה זו, דומה שספר זה אינו מיועד לקהל הרחב, אלא לזה המתעניין ברעיון הקיבוצי והגשמתו. מבחינה זו יש בו משום תרומה רבה לחוקר ולסטודנט במדע המדינה ובסוציולוגיה. אולם אם מפתח השמות היה עשיר יותר מחד, ומבחין בין אישים לנושאים, הדבר היה עדיף.