אם יעלה על הדעת שקציני צבא בכירים במדינה דמוקרטית יחתרו תחת החלטות של הדרג המדיני? על-רקע הטענות והחשדות נגד
גבי אשכנזי ושות' בפרשה המביכה של "מסמך הרפז", מתברר שיש לכך תקדימים. לא בענייני מינויים - אלא בקשר להחלטות מדיניות כבדות משקל. במאי 1967, בשיאם של ימי ההמתנה רוויי המתח ערב מלחמת ששת-הימים, נפגש ראש אגף המודיעין דאז, אלוף אהרן יריב, לתדרוכי רקע עם בכירי העיתונאים בישראל. הוא הציג בפניהם את המציאות הביטחונית והמדינית, אך גם פירט אחת לאחת את הסכנות לביטחון ישראל הטמונות בהחלטת ממשלת אשכול שלא לפעול צבאית אלא להמתין לפתרון מדיני.
בספרו החדש "מר מודיעין", הביוגרפיה של אהרן (אהר'לה) יריב, מזכיר עמוס גלבוע שתי פגישות שנערכו ב-30 במאי 1967, האחת עם בכירי
מעריב, האחרת עם ראשי מערכת
הארץ. היה זה יומיים לאחר "הנאום המגומגם" של ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, שהועבר בשידור חי ברדיו, ולאחר העימות החריף בין אשכול לקציני הצבא שתבעו לצאת למלחמה. יריב העריך באוזני העיתונאים "עד כמה ההקפאה [של התוכניות לתקוף את הכוחות המצריים הגדולים בסיני] מצדה של ישראל טומנת בחובה סיכונים".
למחרת, כותב גלבוע, נסע ראש אגף המודיעין לקפה הרלי בתל אביב, לפגישה עם עורכת "דבר" חנה זמר. זו הייתה שיחה של חילופי מידע: יריב קיבל מידע מודיעיני על התמרונים הפוליטיים בצמרת המדינה, אבל גם תידרך את בת-שיחו. כלשונו של גלבוע: "אהר'לה מתאר לה את המצב ואת ההשלכות השליליות של ההקפאה שהחליטה עליה ממשלת ישראל".
אלה רק כמה שורות מתוך ספר עב-כרס, שבכ-700 עמודיו מציג גלבוע את אחת הדמויות המשמעותיות בגלריית הקצונה הבכירה של צה"ל לדורותיה. אהרון יריב כיהן כראש אמ"ן פרק זמן חסר תקדים, כתשע שנים, מ-1963 ועד 1972, ורכש לעצמו שם בארץ ובעולם לא רק כאיש מודיעין, אלא כדיפלומט ואיש הסברה, משכיל ורחב דעת. אך אין זה רק סיפור אישי - זהו אחד הספרים המרתקים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות על פרקים בהיסטוריה של מדינת ישראל.
יריב היה בצמתים הביטחוניים והמדיניים החשובים ביותר במשך שנים ארוכות, ומבעד לסדר יומו ומהלכיו נחשפים לא רק פרטים רבים שטרם ראו אור, אלא גם תובנות על התקופה ועל הדרך שבה התנהלה הצמרת הביטחונית והמדינית. הספר גם מאפשר הצצה נדירה לתהליך התפתחות מערך המודיעין הישראלי, שצמח והשתכלל לבלי הכר תחת יריב, אך כשל באופן טרגי באוקטובר 1973 תחת יורשו בתפקיד, האלוף אלי זעירא.
לא רק אזרחים מהשורה, אלא גם היסטוריונים צבאיים, אנשי מדע המדינה, חוקרי מודיעין, מומחים לקבלת החלטות ורבים אחרים ימצאו בספר עניין רב. אך גם מנקודת המבט של חקר תפקוד התקשורת ויחסי הגומלין שלה עם גורמים רשמיים יש לספר מה להציע.
לכאורה יש פער עצום בין אפלוליותה של עבודת המודיעין לבין המרחב התקשורתי החשוף לעין. במציאות יש לא מעט נקודות השקה. במיוחד במקרה של יריב, שבעת היותו ראש אמ"ן נחשב למסביר הבולט והאיכותי ביותר של מערכת הביטחון. בתוקף תפקידו היה אחראי לא רק על יחידות האיסוף והמחקר של המודיעין, אלא גם על דובר צה"ל, הצנזורה, ביטחון שדה וגורמי הונאה ולוחמה פסיכולוגית.
הצירוף הזה הביא לכך שיריב, שנאבק בעקשנות על שמירת הסודות, גם עמד לא פעם במרכז מהלכים שבהם ביקשה מערכת הביטחון למשוך בחוטי התקשורת בהתאם לצרכיה. המונח "ספין" לא היה עדיין בשימוש באותן שנים, אבל הספר מציג ספינים לא מעטים: מניפולציות שנועדו לטפטף בדרך מסוימת מידע לציבור או לאוזני שחקנים שונים בזירה הבינלאומית, מנשיא ארצות-הברית ועד שליטי מדינות ערב. האירועים הללו מזכירים שוב לצרכן התקשורת עד כמה עליו לחדד את חשדנותו גם למקרא ידיעות מדיניות או ביטחוניות, ואף להבין את הגמישות שבה חומר "סודי ביותר" נחשף לעיני כל בסמכות וברשות.