מותו של אדם נאמן

זמן קצר אחרי הקמת המדינה הגיע קדישאי לישראל באוניית אלטלנה שנרכשה על-ידי האצ"ל שנה קודם לכן באיטליה בחברת רעייתו הצעירה אסתר, שאותה הכיר במחנה עקורים בגרמניה. קדישאי נמנה על קבוצת אנשי אצ"ל לשעבר שתפקידם היה לסייע ל-930 העולים שהיו על גבי סיפונה ולהבטיח שתכולת האונייה שכללה ציוד צבאי רב וציוד רפואי תגיע ליעדה בצורה תקינה. אלטלנה הגיעה לחופי ישראל במהלך מלחמת העצמאות, כחמישה שבועות לאחר קום מדינת ישראל וכשלושה שבועות לאחר שארגון האצ"ל הסכים להתפרק מנשקו ולהשתלב במסגרת צה"ל. הכוונה המקורית של מטה אצ"ל בהנהגתו של בגין הייתה לחמש בנשק את חיילי אצ"ל ששירתו בצה"ל, אבל ראש הממשלה הזמני דוד בן-גוריון טען שיש חשש למרד והתנגד לכך נמרצות ודרש לפרוק את האונייה ללא תנאים. אחרי אולטימטום שלא כובד על-ידי האצ"ל הורה לצה"ל לירות על האונייה ולהטביעה על ציודה. האונייה עלתה בלהבות. מרבית נוסעיה ניצלו, בהם קדישאי ורעייתו שלא נפגעו, אבל הגיעו לחוף מזועזעים עד עמקי נשמתם. פרשת אלטלנה פערה פצע עמוק בקדישאי אבל הוא נצר את תחושותיו בליבו. מעולם הוא לא דיבר על כך בפומבי ולא התראיין בתקשורת בנושא זה. רק אחרי שבגין נבחר כעבור שנים לראש הממשלה והחליט להקים ועדת חקירה לבדיקה חוזרת של פרשת אלטלנה, קדישאי בירך על כך וראה בצעד זה סגירת מעגל אישי.

היכרותו הקרובה של קדישאי עם בגין החלה בשלהי שנות החמישים, כאשר קדישאי שימש מזכיר סיעת חרות בכנסת ופעל רבות להפיכתה לאופוזיציה לוחמת. בגין עמד עד מהרה על תכונותיו הייחודיות כאדם חכם, ידען, תרבותי בעל הומור ואנושי ומינה אותו למזכירו האישי. קדישאי מצידו העריץ את בגין וכיבד אותו וכל חייו של קדישאי חשוך הילדים התמקדו סביב בגין. קדישאי הפך להיות גם איש-סודו של בגין. מעולם הוא לא הדליף מידע שקשור אליו. את העיתונאים הרבים שפנו אליו הוא פטר בבדיחות ובדברי חידודין והותיר אותם בלי תאוותם המלאה. בגין התמודד שמונה פעמים במערכות הבחירות לכנסת לכיבוש דמוקרטי של השלטון בראשות חרות, גח"ל ומח"ל, וכשל, אך לא הרים ידיים והמשיך להאמין שבסופו של דבר העם יעניק לו את ראשות הממשלה. לקדישאי היה חלק בלתי מבוטל בעידוד שהעניק לבגין להמשיך ולנסות ולא להרים ידיים. בהזדמנות מסוימת התלוצץ באוזניי על כך: "כתוב שבע ייפול צדיק וקם. בגין נפל וקם כבר שמונה פעם. אני מאמין שלא תהיה פעם תשיעית". ואמנם, אחרי המהפך הפוליטי של שנת 1977, שבו נבחר בגין לראשות הממשלה, הוא מינה את קדישאי למנהל לשכתו. קדישאי היה צמוד אל בגין וליווה אותו בכל נסיעותיו. החשובה ביניהן, ללא ספק, הייתה הנסיעה למצרים במסגרת חתימת הסכם השלום שעליו הייתה גאוותו.

קדישאי כיהן בתפקיד זה חצי תריסר שנים עד להתפטרותו של בגין בחודש ספטמבר 1983, כמה חודשים אחרי סיום מלחמת לבנון הראשונה. לפני פרישתו של בגין הייתה לי באקראי זכות בלעדית להיות העיתונאי היחיד שזכה להיפגש עם בגין, אבל לא לצרכי ראיון עיתונאי לידיעות אחרונות, עיתון הבית שלי, וגם לא לשיחת רקע כמקובל בעולם התקשורת. בגין שקע בכאב עמוק מאז שנודעו התוצאות הקשות של מלחמת לבנון שבמהלכה נפלו 670 חיילי צה"ל והחל את תהליך ההתכנסות שלו כמה שבועות לפני פרישתו ונמנע מלהיפגש עם אנשי תקשורת. באותה עת סיימתי את כתיבת ספרי הביוגרפי על השר דוד לוי, שנחשב אז כאחד מיורשיו הפוטנציאליים של בגין. אחד הפרקים סקר את המלחמה שהייתה שנויה במחלוקת ופילגה את העם. לוי כתב הקדשה לבגין על גבי אחד מעותקי הספר וביקש ממני שאמסור לו באורח אישי את הספר, אך לשכת ראש הממשלה התחמקה מסיבות מובנות לקבוע לי פגישה עם ראש הממשלה המסתגר. באחד מימי חודש אוגוסט 1983 הפתיע אותי קדישאי כאשר הזמין אותי לבוא לפגישה עם בגין ביום שישי אחרי הצהריים שהייתה שעה בלתי מקובלת והבניין לא היה מאוכלס. הייתה זו פגישה קצרה וחטופה שבה נכחתי לדעת מקרוב שאין זה אותו בגין שהכרתי. כאשר הוא עלעל בספר וראה את צילומו של אריאל שרון, האיש שסיבך אותו במלחמה, נעו פניו. שלא כמנהגו, קדישאי שתק במהלך הפגישה. לקראת תום הפגישה שאלתי את בגין: "מתי תופיע בפומבי בכלי התקשורת, הציבור צמא לדבריך". בגין השיב: "אעשה זאת בקרוב", אבל בגין לא קיים את דבריו ופרש סופית כעבור זמן קצר. (כעבור כמה חודשים פרסמה העיתונאית אורית שוחט מאמר בהארץ תחת הכותרת: "קשר השתיקה", שבו האשימה שורה של אישים שידעו את מצבו הנפשי של בגין ולא מנעו ממנו להמשיך ולהחזיק ברסן השלטון. משום מה השתרבב שמי לרשימה.) לאחר פרישתו של בגין הוא ניתק את עצמו מכלל המערכת הפוליטית ושמר על קשר מדי פעם רק עם ראש הממשלה יצחק שמיר, השר דן מרידור שכיהן כמזכיר הממשלה בתקופתו, ומזכירו הצבאי עזריאל נבו‏. קדישאי היה מגיע לביתו של בגין כמעט בכל יום, עדכן אותו בנושאים שונים והביא לו את עיתוני היום. קדישאי ניסה מדי פעם לשכנע את בגין לקיים את הבטחתו ולכתוב את האוטוביוגרפיה הסוערת שלו, אבל לבגין לא היו כבר כוחות נפשיים לכך.

בליל יום העצמאות בשנת 2005 הייתה לקדישאי עדנה כאשר נמנה על מדליקי המשואות בשל תרומתו למדינה. באותה עת הוא עמד בראש הארגון שסייע למשפחות השכולות של חללי אצ"ל. את שנותיו האחרונות הקדיש קדישאי להנצחת מורשתו של בגין. כדרכו דבק במטרה ועשה זאת בכל מאודו. פגישתי האחרונה עם קדישאי הייתה לפני כשנה, כאשר ראיינתי אותו לספר ביוגרפי חדש שאני עוסק בימים אלה בכתיבתו. למרות גילו המתקדם הייתה לו בהירות-מחשבה והוא לא איבד את זכרונו. רק גופו בגד בו. כאשר נפטר בגין בשנת 1992 סבר קדישאי שבגין צריך להיקבר בבית העלמין שבו קבורים גדולי האומה, אבל בגין ביקש בצוואתו לקבור אותו בהר הזיתים בירושלים ליד קברה של רעייתו עליזה, סמוך לקברותיהם של שני הרוגי המלכות מאיר פינשטיין ומשה ברזאני, ששלחו יד בנפשם בכלא הבריטי כדי למנוע את העלאתם לגרדום. קדישאי נקבר בחלקת אצ"ל בבית העלמין נחלת יצחק בתל אביב. קדישאי לקח איתו לקבר סודות לא מעטים. אחד מהם היה קשור לסיבה האמיתית שבגינה הכריז בגין "איני יכול יותר, אני פורש" ופנה אל יחיאל ואמר לו: "יחיאל, תם פרק נוסף, הולכים הביתה". לא בכדי ספד לקדישאי ליד הקבר הפתוח השר לשעבר בני בגין, בנו של ראש הממשלה המנוח, שאמר בין השאר: "נער הייתי וגם זקנתי. לאורך חיי פגשתי אנשים רבים אבל לא פגשתי אדם ישר ונאמן כמוהו". עדות אופי ממקור ראשון.