יש לי כל מיני תיאוריות פיזיקליות שבגללן אולי סטיבן הוקינג חלה. למשל: הקפה שלי כה שחור שהוא עלול לגרום ליקוי חמה; הרי געש מתעטשים לָבָּה משום שהעננים מעליהם דגדגו את אפם; פיזוזיו של האור הסתווי, הנראים כמסתכמים בעצמם, כלומר כבעלי אפסיוּת תוֹלָדוֹת - פיזוזי אור אלה הם אשר מניעים את האוויר וגורמים את משבי הרוח האופייניים לעונה.
תיאוריה פיזיקלית נוספת אומרת שככל שתוכנית אירוח רוויה יותר חלקיקים אנרגטיים של עליצות ומגניבוּת, כך יש (לי) פחות סבלנות אליה. רבקה מיכאלי ומני פאר ידעו כנראה את הנוסחה משום שהם הביאו איתם חלקיקים הפוכים - של הקשבה, של משועשעוּת (פאר), ואפילו של לֵאוּת נינוחה בנוסח סלון ביתי (מיכאלי). תוכנית האירוח 'המופע של רד ודביר', לעומת זאת, מבוססת לא על הממד האנושי אלא על גימיק: לצד המנחה דביר בנדק מסייעת בובה פרועה, מעין דמות של כוכב רוק שרק שלושה דברים במוח המוך שלה - מין, סמים ובירה (בהכרח בסדר הזה). רק חנה לסלאו הצליחה לגרום לבובה הסגולה להאדים, כאשר שיתפה פעולה עם מזמוטי הלצון ואף הוסיפה עליהם כהוגן.
ובעוד הבובה מדברת אל האורחים בגובה המיטה, בנדק מתפקד כקוטב הרגוע. אלא שבנדק לא מקרין עניין אמיתי בבני שיחו. ואולי הבעיה היא אצלי - שחקן זה מזוהה מדי עם הפרסומות שעשה לבנק (זיכרוני סירב לקדד את שם הבנק, אך לא טרחתי לעקוף את האיבר החצוף ולפנות אל השוק השחור של הזיכרונות: התת-מודע).
דודו טופז לא נזקק לשחקני חיזוק או לבובות. זה ההבדל בין מנחה פחוס למנחה סוחף. רק שָנִים אחרי גזר דין המוות שטופז הטיל על עצמו, אפשר להתחיל להבין את גודל האבדה: היה זה הבדרן האחרון שבכריזמה שלו - ילדותית וגסת רוח ככל שהייתה - היו חן רב, אנושיות וטוב לב. טופז הרגיז, הגעיל או הצחיק, אבל כל מה שעשה עורר אמון, ולא פיהוק כמו אצל בנדק. גם אם כל השואו הטופזי היה מבוים, במופע שלו פעמה איכות אותנטית משום שהוא היה מבוסס על אישיותו. המופע של בנדק לא מבוסס על אישיות אלא על "פורמט". פורמט שחושב את עצמו בלתי שגרתי ונועז, אך אינו אלא זיוף מכורכם-חִיות.
גם הממד הפיזי של בנדק משקף שינוי שעבר על החברה שלנו. אין זה מקרה שקומיקאי זה נבחר לפרסם טייקונים. בנדק נראה מדושן, מסודר, רגוע. המסר ברור: אם נצטרף לבנק ששחקן זה מְתַדְמֵת, גם אנו נהיה מסודרים ורגועים. התחלנו עם בדרנים רזים כמו דובי גל וישראל (פולי) פוליאקוב שנראו נרדפים, פרנואידים, מבוזים אפילו, ולכן אנושיים מאוד, וגמרנו עם בנדק המקרין מדושנוּת ונינוחוּת, שאיתן קשה לי להזדהות. צ'רלי צ'פלין היה מבין ללבי.