שירתה של קרן דור היא שירה חכמה, נאבקת וזועקת, אבל בסוף מתפשרת עם המציאות, מקבלת את גזר הדין של הגורל ושוקעת בהוויה מיסטית, שרוח של עצבות קסומה, של מעין אגדת חיים, מרחפת מעליה. קיים מאבק עז בין ראשית השיר שהוא, זעקה מרה, זעקת עלבון ואפילו כעס סמוי על העבר, על הגורל, לבין סוף השיר שהוא ניסיון להשלמה עם המציאות, קבלת הקיים. בהתאם לכך גם, מחלקת המשוררת כל מאורע וכל רגש לשני קצוות, חצי חיובי מהול באופטימיות זעירה וחצי כעוס, מהול בזעקת כאב. אך אין כאן מלחמת חורמה בין שני אלמנטים סותרים אלה שבשירים, אלא ניסיון לכרות ברית בין שני חלקי השיר.
היא רוצה לזעוק ואפילו להחזיר את הזמן לאחור, אבל מתכנסת אל תוך עצמה, אל כאבה. בשיר 'קבלה', (עמ' 11) - "יַלְדָּה אוֹחֶזֶת אֶת רֵיחַ "הַיָּשָׁן וְהַטּוֹב", אֶת עֲתִיד הַקַּבָּלָה/ ... תּוֹבַעַת שָׁלוֹם לְנַפְשָׁהּ/ דִּלּוּגִים עַל שִׂיחַ חֵרְשִׁים."
נדמה כי היא שחקנית בתוך מחזה של החיים ומשחקת את עצמה - "תְּרוּעוֹת קָהָל לָאָב הַדּוֹמֵם וּלְהֶמְשֵׁךְ הַהַצָּגָה." - 'שתיקת האב' (עמ' 12). עקב כך, היא נזהרת לשמור על מידה של חמלה ושל רחמים, לאותם שהיא כועסת אבל גם בד-בבד גם אוהבת. בשיר 'שתיקת האב' (עמ' 12) - "עוֹמֵד לְמוּלָהּ, מַבָּט יָרֹק, מְקֻרְקָע מוּל מַבָּטָהּ הַנּוֹגֵעַ / מוֹשִׁיטָה יָדָהּ וּמְחַבֶּקֶת אֶת הָאָב / וְהוּא/ לֹא יָדַע שֶׁזּוֹהִי תְּפִלָּתָהּ". או בשיר 'ילדה אבודה', (עמ' 13) - "תַּרְמִיל שֶׁמֵּכִיל נָאִיבִיּוּת/ שְׁאֵלוֹת אֲטוּמוֹת / שׁוֹמֶרֶת מֶרְחָק מִצֵּל הַמְּסָרֵב לְהִמָּחֵק."
היא מגייסת את כל כוחותיה לבנות גשר להווה, כשהמציאות, ספק אמיתית, ספק הזויה מעמידה אותה במקומה. בשיר 'ילד של חלום', (עמ' 14) - "מֵאוֹפוֹרְיָה שֶׁל חֲלוֹם / מְקִיצָה אֶל הַמָּקוֹם / ... עִם הַתְּמוּנָה שֶׁנִּשְׁאֲרָה / בִּיקוּם שֶׁל בֹּקֶר בֵּין יַלְדוּת לְבַגְרוּת". בשיר 'שאלת הבן', (עמ' 15) - "הַיַּלְדוּת הוֹפֶכֶת לִתְמוּנַת מְצִיאוּת".
היא מנסה להצדיק את דרכה על-ידי הישענות על גורמים מיתיים, שהיא כאילו עומדת בתוכם - אלקטרה, אדיפוס, האל ארס (עמ' 42) ועוד.
היא רוצה לזעוק אל העולם, לקבל את המגיע לה, אבל היא עוצרת בעצמה, כדי שיהיה לה הכוח להמשיך במערכה. בשיר 'מי הוא המלאך', (עמ' 31) "מַלְאָךְ לוּ הָיָה לִי / שֶׁיִּכְאַב אֶת קְצֵה הַשַּׂעֲרָה / וַאֲנִי אֲחַיֵּךְ... מַלְאָךְ לוּ הָיָה לִי / וְכֻלּוֹ גַּאֲוָה. / וַאֲנִי, לִבְנִי הַמַּלְאָךְ". או מתוך השיר 'אשרי', (עמ' 23) - " כְּקַפִּיטָן בִּסְפִינָה טוֹעָה / עֳגָנַי בֵּין שְׁנוֹתַי / בְּהִרְהוּרַי הַלְלִי".
היא נאחזת בעולם הדמיון שלה, כדי לנווט בים המשברים - "שׂוֹחָה בֵּין כְּדַאי לְאוּלַי", בשיר 'סיכון', (עמ' 35).
מעין דוק של עצבות שורה על הספר, מעין אי יכולת להשיב את שאבד, לבנות בבואה של מה שהיה. אולם העצבות היא עצבות יפה, עצבות דוממת, המתרחשת עמוק בליבה ובנשמתה. לכן היא מנסה לבנות לה מעין עולם של מריונטות שחוטים סמויים גורמים להן להתנועע, גורמים להן לחייך ולחבק את הקהל שמסביב.
אבל בסופו של יום, היא מבליגה על הכאב וממשיכה הלאה. שכן, יש איזו המשכיות לכל, טובה יותר, טובה פחות, אך המשכיות. גלגל העולם ממשיך להסתובב ואנו מתגלגלים יחד איתו. בשיר "שער המחר", (עמ' 64) - "קְשִׁישָׁה גְּלוּחַת רֹאשׁ" / ....אֲחוּזַת בְּעָתָה וּרְדוּפַת יַלְדֵי הָעֲלָטָה / שׁוֹמֶטֶת מִיָּדֶיהָ אֶת הַכִּנּוֹר... יַלְדֵי הַמָּחָר מְאַחִים שַׁבְרִירֵי נִגּוּן אֲשֶׁר נִשְׁבַּר, / יוֹצְרִים גִּלְגּוּל נוֹסָף שֶׁל צַעֲדַת הַמֵּיתָרִים".
דימויים רבים ויפים שוזרים את שיריה. שהרי כל העולם סביב, הוא בבואה של נשמתה, של רגשותיה, של חיוכה. גם שם הספר 'בארץ שכמותי' מצביע על כך. דוגמה מהשיר 'מחול הציפורים', (עמ' 44) - "מַאֲבַק הַדְּרוֹרִים בָּעוֹרְבִים שֶׁמְּנַקְּרִים נְבֵלוֹת / הֵן מַלְכֹּדֶת כְּזָבִים לָאַנְקוֹרִים". ובשיר 'חמשת הקופים', (עמ' 47) - "פּוֹצְחִים הַקּוֹפִים בִּמְחוֹלָם / סְבִיב צְלִילֵי חֲלוֹם קָדוּם שֶׁנָּדַם". השיר מדמיין אבולוציה הפוכה, בה בני האדם מחקים את ריקוד הקופים. כמו גם בשיר, 'מנגינת הג'ונגל', (עמ' 69) - "חַיֵּי הַגּ'וּנְגְּל מְשׁוּלִים לְיָם שֶׁל נִגּוּנִים" ועוד רבים אחרים.
ישנה ברבים מהשירים גם ציניות, כואבת אומנם ונחבאת אל הכלים, אך חדה כסכין. ציניות העוקצת בעקיפין, בהדרגה, סדרי עולם. זאת באמצעות הסבר בסיום השיר, של תופעות חריגות שהועלו בתחילתו של השיר בסימן שאלה. ציניות זו מחולקת לשלושה: השאלה הייחודית בתחילת השיר בעלת התמימות המדומה, תשובה חלקית מתונה בהמשך השיר המהווה מבוא לתשובה הסופית ובסוף התשובה הסופית באקורד חזק וכואב.
בשיר 'שאלת הבן', (עמ' 15) - "שְׂפָתַיִם מְצֻיָּרוֹת, שׁוֹאֲלוֹת: אִמָּא, מַהִי תְּמוּנַת הַפַּחַד?" והאם עונה בתבונה, בהדרגה:... "זְרִיַּת הַפַּחַד מְגַוֶּנֶת בֵּין קַעֲקוּעֵי תְּחוּשׁוֹת מַתִּישׁוֹת". אחר כך בסיום בא ההסבר הנוסף המסכם, החזק והכואב - "יַקִּיר, בְּכִפַּת הַשָּׁמַיִם סוּס בְּלָבְנוֹ נוֹשֵׂא הַכְּנָפַיִם / מִסְגֶּרֶת דִּמְיוֹן תּוֹחֶמֶת חֲלוֹם / הַיַּלְדוּת הוֹפֶכֶת לִתְמוּנַת מְצִיאוּת".
הפרולוגים שבכל שער של הספר, שהם מעין מבוא לשירים שיבואו בהמשך, מעין הסבר דידקטי, רציונאלי, מכניסים אותנו לעולם מהורהר, עולם של פסיכולוגיה, עולם של פילוסופיה. למעשה השירים הם השתקפויות של פרולוגים אלה המקדימים אותם, כמו השם המשני של הספר - 'השתקפויות'. הם מסלקים את מוקשי הרגשות שבספר ויוצרים מצד אחד מקדמה למה שיבוא ומצד שני עוצרים את הרגשות מלהתפרץ.
הם מחזירים למציאות אמיתית, לא מזויפת ומכריחים לקרוא שוב את השיר הבא ואת זה שאחריו. הפרולוגים האלו הם מלאכת מחשבת, בדומה למקהלה בטרגדיה היוונית, המזמרת מראש ומרמזת על העתיד לקרות.
השמות המתוחכמים החתומים על הפרולוגים בסיומם, כאילו הם, למרות היותם גורמים חיצוניים, כתבו אותם. הם גורמים לנו עוד יותר, לקמט את מצחנו ולשקוע במחשבות - כיצד כל זה משפיע על זרם התודעה שלנו, על האפשרות לצרף דבר לדבר ולפתור כך את הפאזל המורכב שלפנינו. האחד משלים ותורם להבנת המרקם של השני.
זו מעין שרשרת אש, שלא קל לחדור לתוכה, אבל כשהאש נכבית, מרגישים הקלה והבנה של השיר המחכה בפינה. להלן פרולוג כזה: בפתח השער "בארץ שכמוני" - " אֲנִי פּוֹסַעַת חֲרִישִׁית אֶל מַמְלֶכֶת הַחוּשִׁים, / יוֹדַעַת שֶׁהַשּׁוֹמְעִים עוֹשִׂים עַצְמָם חֵרְשִׁים"// מֵאֵת: "עָקָר מֵחוּשָׁיו" / "אַנְדַּרְטָה"
להלן דוגמה נוספת באותו הפרק של פרולוג נוסף: "מַרְיוֹנֶטָּה מְנַגֶּנֶת עַל גִּיטָרָה וּמֵיתָר מֵיתָר מַשְׁמִיעִים קוֹלָם, מִתְחַבְּרִים לִצְלִיל שֶׁמִּתְחַבֵּא וְזוֹעֵק אֶל הָעוֹלָם!" // מֵאֵת: "סִפּוּרָהּ שֶׁל הַרְמוֹנְיָה".
כאמור, שירתה של קרן היא שירה חכמה, נאבקת בכוחות הגורל ומנסה למתן אותו, להרגיע אותו, לפשר בינו לבין הגיון החיים.
אנו, כדי שלא נטלטל בתוך המאבקים העזים שבשירים, עם הגורל ועם המציאות, וכן עקב מורכבותם הייחודית של השירים, מבחינה מבנית ורגשית נדרשים לקרוא את שיריה של קרן יותר מפעם אחת. שהרי, השירים מעלים בנו הרהורים עמוקים על מהות הקיום ועל הדרך הטובה ביותר לפתרון חידת נפתולי המבוך, אל הרמוניית האושר והשלווה.
עריכת הספר על-ידי המשורר והסופר מנחם מ' פאלק נעשתה בצורה נבונה ביותר ומקורית. בעיקר רעיון הוספת הפרולוגים לפני כל שער של שירים וחתימתם בשמות מקוריים המרמזים על תוכנם. בעזרת כל אלה מנחם פותר את סוד שני שמות הספר: המשני - 'השתקפויות' והראשי - 'בארץ שכמותי'.
