במדור הדעות של
הארץ כותב
אמיר אורן על
ניפוח מושג העמימות הגרעינית בשיח הפנימי בישראל. לכלי תקשורת ישראלי, כזכור, אסור לכתוב על הנשק הגרעיני שמוחזק בידי ישראל בלי להוסיף "על-פי מקורות זרים". "החשש אינו בהכרח מזליגת מידע, אלא ממפולת דיפלומטית", מסביר אורן. "פרסום יכפה על הממשל האמריקני להתייחס אליו, גם בקונגרס יהיו מי שידרשו להחיל על ישראל חקיקה עוינת, וסוף למסתורין".
אלא שלפי אורן, מסמכים אמריקניים מסווגים, שהותרו באחרונה לפרסום, מעידים עד כמה התיאוריה הזו קלושה. בארה"ב, כך מתברר, היו מודעים היטב לפני עשרות שנים לתוכנית הגרעין הישראלי על סמך הערכות פנימיות של ה-CIA, ובכל זאת העדיפו להתעלם. לא רק מההערכות של ה-CIA, אלא גם מהפרסומים בעיתונות האמריקנית עליהן. "כשנוח להתכחש, אפילו פרסומים בוושינגטון על הערכות ה-CIA אינם מחוללים תגובת שרשרת", מסביר אורן.
בישראל היום מופיעה ידיעה קצרה מאת שלמה צזנה, המוקדשת לדברים שאמר השגריר לשעבר בארגנטינה, יצחק אבירן. השגריר לשעבר העניק ראיון לסוכנות הידיעות היהודית בארגנטינה והתייחס, בין היתר, לפיגועים בשגרירות ישראל במדינה ובבניין הקהילה היהודית בתחילת שנות ה-90. לפי צזנה, השגריר אמר כי "ישראל חיסלה את רוב האחראים לפיגועים הללו". במשרד החוץ הישראלי מכחישים במרץ. כותרת הידיעה אינו מוקדשת לדבריו של השגריר לשעבר, אלא להכחשה ("ישראל מכחישה שחיסלה את רוב האחראים לפיגועים נגדה בארגנטינה").
המדור "היו זמנים", שמופיע דרך קבע בעמוד הדעות של ישראל היום, מוקדש הבוקר להתנקשות בטרוריסט הפלשתיני יחיא עיאש, שכונה "המהנדס". היום לפני 18 שנה, ב-5.1.96, התפוצץ הטלפון הנייד שבו דיבר עיאש, והרגו. במדור הנוסטלגי של ישראל היום מקפידים על קלה כחמורה, ומציינים כי ישראל חיסלה את עיאש "לפי מקורות זרים".
במדור "היום לפני", שמופיע דרך קבע בפתח מוסף "24 שעות" של
ידיעות אחרונות, מציין
איתן הבר 66 שנה לפיצוץ אנשי מחתרת ההגנה את "מפקדת הערבים בירושלים". הבר מציין כי לוחמי ארגון ההגנה הניחו כ-80 ק"ג של חומר נפץ במלון סמירמיס בירושלים והחריבו אותו. "המלון, כך אמרו אז, שימש מפקדה לארגון הנג'אדה - מאותם ארגונים ערביים שפתחו במאורעות דמים נגד היהודים ערב מלחמת העצמאות ועוד קודם לכן. בהתפוצצות העזה נהרגו 26 איש וכ-60 נפצעו".
מה שהבר אינו מציין הוא שהמידע שהיה בידי שירות המודיעין הישראלי (ש"י) התברר כשגוי. במקום, ככל הנראה, לא הייתה באותה עת מפקדה של הלוחמים הערבים, ורוב ההרוגים לא היו חברים בארגונים הערביים שפתחו במאורעות הדמים, אלא אזרחים.
לפי ספרו של בני מוריס, "לידתה של בעיית הפליטים הפלשתינים 1947-1949", בפיצוץ נהרגו משפחות אחדות וכן דיפלומט ספרדי. לפי
ערך המוקדש לאירוע בוויקיפדיה, ומתבסס על ספר של לארי קולינס ודומיניק לאפייר, "ירושלים, ירושלים", רוב ההרוגים והפצועים היו בני משפחת אבו-סואן, בעלי המלון וקרובי משפחתו, ובהם, מטבע הדברים, נשים וילדים.
על-אף שהדיווחים הראשונים בעיתונות היומית של התקופה קיבלו את גרסת ההגנה, כבר יומיים לאחר האירוע
דיווח עיתון "דבר" כך: "הממשלה משוכנעת כי הידיעות 'ממקורות יהודיים', שמלון 'סאמיראמיס' 'שימש בסיס לכנופיות ערביות ומפקדה לארגוני הנוער הצבאיים הערביים נאג'אדה ופוהווה', משוללות כל יסוד. כן מעיינת הממשלה בתשומת לב במצב שנוצר על-ידי פעולת 'ההגנה', שהשתבחה בפומבי ברצח פחדני וסיטוני זה של חפים מפשע". לאורך השנים האירוע נשכח, בוודאי לעומת המתקפה של הארגון המתחרה על מלון המלך דוד. בשעת אמת, מכל מקום, מעשה הטרור עשה את עבודתו - הוא עורר טרור. לפי מוריס, בעקבותיו אחזה בהלה בתושבי השכונה. נשים, זקנים וילדים רבים עזבו.
כל המידע הזה נעלם איכשהו מטורו ההיסטורי של הבר. כל שנותר הוא רמזים; הביטוי "כך אמרו אז" לדוגמה, שמעיד כי אולי לא נכון שהייתה שם מפקדה של ארגון ערבי. דוגמה נוספת: הבר מציין בטורו הקצר כי הבריטים נזפו בבן-גוריון וזה הדיח את מפקד הפעולה, אולם אין הסבר מדוע.
הזיכרון הסלקטיבי של הבר וידיעות אחרונות מגיע לנקודת קיצון בכותרת שניתנה הבוקר למדור: "5.1.1948 | פוצצה מפקדת הערבים בירושלים". כך הופך מדור היסטורי צנוע, שאמור להרחיב את דעת הקוראים, לכלי נוסף להפצת דיסאינפורמציה. לכל הפחות ראוי היה להבהיר כי יש מחלוקת בשאלה אם הייתה זו בכלל "מפקדת הערבים בירושלים", וכי באירוע, גם אם בוצע בשוגג, נהרגו בעיקר אזרחים.