אריק שרון מת אתמול והתקשורת, שהתקשתה להתאפק לנוכח גסיסתו הסופית, שיחררה סוף-סוף את גל ההספדים והזכרונות שהצטברו בשמונה שנות תרדמתו. המוות של שרון אינו מפתיע, גם התגובות לו צפויות, ובכל זאת הציבור מגלה עניין. מרגע מותו החל שידור פחות או יותר רציף של אירועי האבל, שצפוי להיגמר רק אחרי ההלוויה הממלכתית. אפשר לתמצת את השלב האחרון ביחסי שרון והתקשורת בציטוט מתוך דבריה של מרינה ליפשיץ, אחות בית-החולים שטיפלה בשרון הרדום של השנים האחרונות. ליפשיץ, החתומה על רשימה קצרה שמופיעה במוסף "24 שעות" של ידיעות אחרונות (מוסף "הרגע שלי עם אריק", "הרגעים שנזכור: גיליון מיוחד"), מספרת כי יום אחד, כאשר הציבה מול פניו תצלום של רעייתו המנוחה לילי, ראתה דמעה זולגת לו מהעין. העורכים של ידיעות אחרונות הבליטו את הרגע המרגש הזה בכותרת הטור ובכותרת המשנה, אולם אין זה הרגע שליפשיץ בחרה כרגע שתישא עימה לעד. "הרגע הזכור לי ביותר ממנו התרחש בעת הביקור בחוות השקמים", היא אומרת, ומתייחסת לימים שבהם נעשה ניסיון להעביר את המנהיג הרדום מהמחלקה בבית-החולים לאשפוז בביתו. "ישבנו שם בהתרגשות", היא מוסיפה, "ולנצח אזכור את שרון בביתו שלו בסלון, יושב עם הנכדים והמשפחה, צופים בשידור שבו רואים אותו מגיע לחווה. זה היה מרגש ומיוחד". הנה לוז הטירוף. לא רק הצפייה העצמית בסרט וידאו משפחתי פרטי שמוקרן בשידור חי וחוזר בכל ערוצי הטלוויזיה הממלכתיים/מסחריים, גם התיאור של שרון כנוכח ובאופן מסוים אפילו פעיל באירוע, יושב בביתו וכאילו צופה יחד עם בני משפחתו בשידור של גופו המורדם מובל מתל-השומר לחוות השקמים.

עיתוני הדפוס מציעים הבוקר את מרכולתם הרגילה. מי שרוצה ללמוד על שרון יכול לקרוא הארץ ומי שמעוניין לחוות את שרון מוזמן לרכוש את גליון הפרידה שהפיקה מערכת ידיעות אחרונות. בשנים האחרונות הוכיח ידיעות אחרונות שאין כמותו בעיתונות המודפסת להפקת פרויקטים חגיגיים וגליונות מיוחדים. יותר מהמשאבים שעדיין זמינים למערכת העיתון, נראה כי זו בעיקר התפיסה העצמית ככלי ביטוי של "המדינה" שמביאה את ידיעות אחרונות לשיאו כשאנשיו מסתערים כאיש אחד על נושא/דמות/פרשה שעומדים במרכז תשומת הלב הציבורית. מקרי מוות של דמויות מפתח הם הזדמנות נהדרת להפקת מיזם מיוחד, ומותו של שרון, עוד יותר ממותם של הרב עובדיה יוסף או הזמר אריק איינשטיין, מאפשר את מיצוי יכולותיו של העיתון ולו בשל נקודות ההשקה בינו לבין המנוח – הנטייה להתמקד במטרה ולפעול בכוחניות להשגתה, כשדוק של שחיתות עוטף את דרכך. העובדה ששרון והעיתון הפכו בשלב מסוים לבעלי-ברית ממש רק מעצימה את המאפיינים המוכרים של סיקור מקרי המוות בידיעות אחרונות. כמעט כל התוכן המערכתי שמציע הבוקר ידיעות אחרונות לקוראיו מוקדש לשרון. דיוקנו של האיש מצויר במשיכות מכחול גסות. מי שלא יחפש בכוח, מי שלא ידקדק ויקרא גם את השורות הפנימיות במאמרים לזכרו (והרי ידיעות אחרונות הוא עיתון שמזמין דפדוף מרפרף), יגלה דמות מופת. דוגמה מאפיינת היא הספדו של נחום ברנע, בכיר עיתונאי ידיעות אחרונות, המתפרסם בכפולה הפותחת. הרקע: תצלום של שרון עומד על גבעה משובצת כלניות. הכותרת: "מנוחת הלוחם". המשפט שחולץ מהטקסט, הוגדל והודפס במרכזו, בגופן אדום: "הוא היה כל מה שאבותיה של המדינה חלמו לראות בדור הבנים, ילידי הארץ: יפה, חזק חקלאי עובד-אדמתו, חייל לכל החיים". מי שיקרא בגוף מאמרו של ברנע ייזכר ששרון היה גם אדם זומם, שהוביל קרב מיותר במיתלה שעלה בחיי 42 לוחמים, שבמלחמת יום-כיפור היה יהיר ומבולבל, שבמלחמת לבנון חיבל תחבולות עצומות ממדים. נכון, בהמשך כותב ברנע גם על השינוי שחל בשרון והפיכתו לדמות ממלכתית יותר, גם אם לא ממש מתונה, אולם חלק ניכר משרון של ברנע הוא שרון של טרום-השינוי. שרון זה, מעורר המחלוקת, נעלם מדפי ידיעות אחרונות. אפילו אם יהיו קוראים שיטרחו ויקראו את הטקסט פנימה, וייתקלו באירועים הפחות חביבים בתולדות חייו של שרון – הרושם יימחק ככל שידפדפו בעיתון. הרמז הבולט ביותר בידיעות אחרונות לקונטרברסליות של שרון הוא בכותרת הספדו של איתן הבר ("איש הסערה"), היתר נופת צופים: "ראש לאריות", "אישיות חד-פעמית", "מר ישראל", "אהבתי אותו", "סבא שלי" וכדומה. העיתון, שהוציא בעבר כמוסף מיוחד בן 16 עמודים את הטקסט המלא של החלטת היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז לסגור את תיק "האי היווני", מזכיר הבוקר את השחיתות לכאורה של שרון במשפט אחד החבוי עמוק ברשימה המפורטת על תולדות חייו (ענת מידן): "גם פרשות השחיתות שנקשרו בשמו לא העיבו על התמיכה הציבורית בו". זהו גם העיתון שבו מתפרסם הסיקור השולי ביותר לתגובות השמחה של הפלשתינים על מותו של שרון – פסקה אחת, שני משפטים, בסיום ידיעה בעמ' 14, כאילו כיבוד זכרו של שרון חשוב יותר מדיווח ענייני על התגובות למותו. מרכיב מרכזי נוסף מחייו של שרון שנעדר מסיקור ידיעות אחרונות הוא בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, שאמנם מוזכר בידיעת ההספדים הממלכתיים, ואף ציטוט מפיו מופיע בהבלטה, אולם לצד הציטוט תצלום של שרון ליד מספיד אחר, שמעון פרס, כמו לא רצו במערכת ידיעות אחרונות לזהם את הגיליון החגיגי בתצלום של היריב הפוליטי האחרון ובעל-בריתו של המתחרה הגדול בשוק העיתונות המודפסת.

ישראל היום, כרגיל, מציע העתק חיוור ומסורבל של ידיעות אחרונות (ותצלום של בנימין נתניהו). לזכותו של החינמון הנפוץ במדינה ייכתב כי הבוקר הוא חורג ממנהגו ומצליח לספק גם רגע של הומור מרומז. אחד ממאמרי ההספד הראשונים שמודפס בעיתון זה נכתב על-ידי ח"כ שאול מופז. לצד שמו של מופז מופיע התואר "יו"ר קדימה". לא צריך יותר מזה כדי לחוש את הנקמה המתוקה של נתניהו ולשכתו במפלגה שאך לפני שנים אחדות כמעט חיסלה את הליכוד. אתר מעריב, שמערכתו אינה פעילה בשבת, פיספס בזמן אמת את מותו של שרון. הגיליון המודפס של מעריב משתדל להתייחס באופן ענייני למותו של שרון; יותר טקסט, פחות תצלומים מאשר בטבלואידים האחרים. מוזר שלא שלפו כותרות מגליונות עבר של העיתון, בצמתים מכריעים בחייו של שרון. הארץ, העיתון הביקורתי בישראל, פותח את מאמר המערכת שלו במשפט: "לאורך הקריירה הצבאית שלו, מהפיקוד על יחידת 101 ועד ללשכת שר הביטחון, גילם אריאל שרון יותר מכל אדם אחר את הכוחנות והבריונות הישראליות". עוד מציע העיתון שלל מאמרי דעה, את תולדות חייו של שרון כפי שכתבה מזל מועלם, טרם שעזבה את הארץ לפני שנתיים וחצי, ומאמר שפירסם אלוף בן על שרון עם קריסתו. אמיר אורן כותב על פגישה שהייתה לשרון עם עיתונאי חובב משחקי מלים. בעיתונות החרדית מותו של שרון אינו תופס את הכותרות הראשיות, אפילו לא את הכותרות השניות בחשיבותן.

בשער הארץ כותב גידי וייץ את מה שאפשר לכתוב על הפרשה הנוכחית שאי-אפשר לכתוב על אודותיה. נכון לעכשיו הארץ הוא העיתון היחיד שמאתגר את האיסור לכתוב על פרשה זו. את העניין עצמו מגדיר וייץ "מידע נפיץ לכאורה שרסיסים לא מדויקים ממנו זלגו החוצה בשבוע שעבר". מתוקף המגבלות, עיקר הטור עוסק בפריפריה של הבלתי ניתן לאמירה, תוך קישור להחלטה להאריך את כהונתו של מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו בשנה נוספת. "אם הפרשה המרעישה בימים אלה את המטה הארצי תתברר כנכונה", כותב וייץ, "דנינו יהיה האדם האחרון שיוכל לאסוף את השברים. שיקול הדעת שלו יוכתם באופן סופי, והמשטרה, שתרבות השקר והטיוח היכו בשורשיה, תשווע לאדם עם כישורי מנהיגות ושרירי נפש מעט יותר חזקים משלו". "הכל יתברר במהרה", מבטיח וייץ, "אולי כבר השבוע, כאשר בישראל ינחתו כמה דמויות שיוכלו לשפוך אור על מה שאולי תהפוך לאחת הפרשות המביכות שהיו כאן, פרשה שמפכ"ל רציני ושומרי סף ערניים ואפקטיביים היו יכולים למנוע". כאשר אפשר יהיה כבר לדבר על מה שעל אודותיו יש כיום לשתוק, יהיה מעניין במיוחד לבחון את האופן שבו הפרשה והשלכותיה יסוקרו בישראל היום, שכן עיתון זה העניק בשנים האחרונות את הסיקור המחניף ביותר למפכ"ל המשטרה. סיקור שהגיע לשיא חנופתו בכתבת פרופיל שאחד החתומים עליה היה העורך הראשי עמוס רגב, ואחת הפסקאות בה קראה:

• במגע הבין-אישי, עם שוטרים וקצינים, ועם אזרחים מהשורה, אפשר להתרשם מהאווירה החדשה במשטרה. זו לא העמדת-פנים, לא חנופה, לא ליקוק ל"בוס". המפכ"ל מתקבל שם במאור פנים. שוטרים מהשורה וחיילי מג"ב בסדיר, ובעיקר – אזרחים – ניגשים אליו, לוחצים ידיים, משוחחים, מחייכים. לא נולדנו אתמול, וביקור בכיר אצל הכפופים לו הוא מראה מוכר היטב. במקרה הזה, אין כאן "עבודה בעיניים": יחסי המפכ"ל והמשטרה הם יחסים של אהבה וכבוד הדדי. הוא אוהב את המשטרה ואת השוטרים; הם מחזירים לו באותו מטבע.

הבוקר מספיד ישראל היום לא רק את אריאל שרון, ראש ממשלתה ה-11 של מדינת ישראל, אלא גם את ד"ר אורנה אופיר, מנהלת אגף הרפואה בבית-החולים אסותא לשעבר. בכפולת העמודים הראשונה בעיתון שאינה מוקדשת לסיקור מותו של שרון מודפסת מודעת אבל בגודל עצום, על פני מחצית עמוד שלמה. יש מדור (קטן, כושל) של מודעות אבל בישראל היום, אבל המודעה הענקית הייתה חייבת להופיע בלב קונטרס החדשות. עד כדי כך מוכי אבל החתומים על המודעה, ובראשם בני הזוג ד"ר מירי ושלדון אדלסון, לנוכח מותה של ד"ר אופיר. כמה עמודים אחרי מודעת האבל המגודלת, בראש עמ' 29, מתפרסמת ידיעה חדשותית על חייה ומותה של ד"ר אופיר. את המלאכה הבלתי מלבבת קיבל יהודה שלזינגר, המביא בין היתר את דברי ההספד של בעלת הבית, ד"ר מרים אדלסון, המוגדרת בידיעה "חברתה הקרובה". זהו סיקור המוות המופרך ביותר בעיתון זה מאז סיקור מותו של אבי רעיית ראש הממשלה, שמואל בן-ארצי. אם במקרה של בן-ארצי אפשר עוד היה להצדיק איכשהו את הסיקור בשל ההקשר הממלכתי, כאן הסיקור נובע מעצם העובדה הפשוטה שהנפטרת הייתה חברה של בעלת העיתון. אם נכונות ההערכות כי ד"ר מרים אדלסון תמשיך לממן את ישראל היום גם בשנים שלאחר מות בן-זוגה, איש העסקים והנדבן שלדון אדלסון, הרי שהפרסום היום הוא סימן מדאיג. כך לא אמור להתנהג מו"ל, כך לא אמור להיראות עיתון.

אופיר דור מדווח ב"כלכליסט" על המתיחות הרבה ברשות השידור, שעלתה שלב נוסף לאחרונה על-רקע בחירת מנהל לערוץ 1. דור נותן ביטוי לעמדת גורמים ברשות המתנגדים למהלך שהוביל יו"ר הרשות לפני כחודש – הקמת ועדת איתור למציאת מנהל לטלוויזיה. כתבתו מפורטת ומעניינת, וכוללת גם מידע חדש, אולם היא מעוטרת משום מה בכותרת "בלעדי" ומנופפת בגאון בהסתמכות על פרוטוקול ישיבת מליאת רשות השידור האחרונה, שעליה דווח באתר זה ביום שבו התקיימה.