כמעט מדי יום צצה, אומנם, בארץ שלנו מסעדה חדשה, אלא שמספרן של אותן מסעדות השורדות מעל לעשור הוא, מן הסתם, בטל בשישים. במציאות הישראלית נחשבת, לכן, שרידות ארוכה שכזו, ללא צל של ספק, להצלחה קולינרית שאין לזלזל בה.
שרידות ראויה לציון של ממש מתגלמת ב"מרתה" התל אביבית, שבבית ציוני אמריקה. האמת ניתנת להיאמר שב-11 שנותיה לא נס אי פעם ליחה של המסעדה הוותיקה, אף שבמרוצת השנים היא עברה תהפוכות לא מעטות. לזכותה של "מרתה" ייאמר שאין היא שוקטת על שמריה ואולי זהו, בעצם, גם סוד-שרידותה.
תפריטה של "מרתה", על בסיס ים-תיכוני, משתנה, אומנם, מפעם לפעם, אבל לעולם אינו מאכזב. כשהגענו אליה בשניים, לעת צהריים, הוצע לנו מגוון של מנות בתפריט העסקי. מן המנות הראשונות טעמנו כבד קצוץ משובח ופיקנטי, שהוכן במקום, וקרפצ'יו-חציל, שהיה אף הוא במיטבו. בצד הספתח הוגש לנו לחם הבית, פריך ומזין.
פספוס השלמות
גם המנות העיקריות לא הכזיבו: סטייק-אנטרקוט עסיסי, שהיה בהחלט נדיב וטעים, ומעורב תל אביבי, שעלה על עצמו ושהכיל מנה גדושה של איברים פנימיים, עם רטבים בטעם פיקנטי. לצד המנות לגמנו לרוויה סודה צוננת.
קינוח קראמבל התפוחים פיספס הפעם, מן הסתם, את יעדו, וחבל. מסתבר שהוא לא היה אפוי די-צורכו ואיכשהו חיפה עליו רק האספרסו הכפול, שהוגש בצידו, ושהיה מוצלח יותר.
שילמנו 300 שקל, כולל תשר של 15% עבור שירות לעניין. את "מרתה" זיכינו ב-9 מתוך 10 הנקודות של הסולם הקולינרי שלנו, רק בגלל פספוס הקינוח, שבעטיו לא זכתה "מרתה" לחסות בצל אותן מסעדות כלילות השלמות.