מי שקיבל לימים את אלוני לפוליטיקה ידע שהיא לא תלך בתלם. הממסד התקשה לקבל את הביקורת. בעיתוני התקופה שבו ועלו תלונות ומחאות על "מחוץ לשעות הקבלה". כשהביאה בתוכנית את תלונותיהם של שלושה זמרי אופרה על פגיעה בזכויות העובדים שלהם, שיגרה ההנהלה הציבורית של האופרה, זו הישנה, בניהולה של אדיס דה-פיליפ, תלונה חריפה ללשכת ראש הממשלה. מנהלי האופרה רגזו על כך שניתן מקום "להשמצת האופרה הישראלית מעל במת שידור ממלכתית". סגנון התגובה, שצוטטה בהרחבה בעיתונים, שיקף את ההפתעה מכך שקול-ישראל הפך לרגע, בקולה של אלוני, מפודל צייתן לכלב שמירה מאיים.
שנתיים אחרי שבאה התוכנית לעולם, החלו להתפרסם ידיעות על שכך שהנהלת קול-ישראל כבר שוקלת להפסיקה. מאזינים מחו, במכתבים למערכת, על הכוונה לסתום לאלוני את הפה. ההנהלה הכחישה, אבל בשלב מסוים הוחלט לשדר את "מחוץ לשעות הקבלה" רק אחת לשבועיים, לא מדי שבוע. כך הגיב עיתון האופוזיציה "חירות": "נראה כי גם אותם החוגים במשרד ראש הממשלה שהאמינו שיש צורך לספק לשירותי השידור מעין שסתום ביטחון רדיופוני, מאחוריו אפשר יהיה להסוות את צמידותו של המכשיר הגדול למשטר, נבהלו מהממדים שאותו שסתום קיבל. במקום ברז ביטחון זעיר הפך לפתע מקור נובע של תלונות ו'השמצות' שלא נעמו כלל לאלה שהשררה בידם. הצעד הראשון לחיסול האיום: קיצוץ המשדר לידי חצי".
רבים בציבור אהבו את התוכנית, כי סוף-סוף נמצא גם ברדיו מי שידבר בשמם. אבל המחאות מצד הגורמים המבוקרים שבו ותכפו. במיוחד כאשר החלה אלוני לגעת בנושא שעוד יעסיק אותה שנים רבות אחר-כך: המאבק בכפייה הדתית. גיליתי, אמרה בראיון, שחלק לא מבוטל מתלונות האזרחים נוגעות לבעיות עם המערכות בתחום הדת. היא חשפה, לדוגמה, את סיפורה של אלמנת טייס שנדרשה לשלם אלפי לירות למשפחת בעלה כדי שגיסה הקטין יעניק לה חליצה ויאפשר לה להינשא שוב כשתרצה בכך.
באפריל 1964 ריאיינה אלוני את הרב הרפורמי של יישוב מגוריה, כפר-שמריהו, שמתח ביקורת על המונופול האורתודוקסי במוסדות דת בישראל. שר הפנים משה חיים שפירא, איש המפד"ל, כינה את הרפורמים "קריקטורה של יהדות" ושיגר מחאה נזעמת: "אין להסכים לכך שקול-ישראל ייטול תחת חסותו הרשמית איזה רב רפורמי, המציג את היהדות הדתית במדינה כפי שהוא רואה אותה - זוהי חוצפה שמי יודע מה מקורה ואת מי היא משרתת". מחאות אלה הלכו והצטברו על שולחנות מנהלי קול-ישראל. היו מי שטענו כי התוכנית היא "בית משפט שבו משמשת
שולמית אלוני פוסקת וגוזרת גזר דין יחידה". אחרים האשימו שהיא "לחצה אל הקיר בצורה מביכה למדי כמה נציגי מוסדות ממשלתיים וציבוריים שהתבקשו להשיב על תלונות מאזינים". לבסוף השמועות התאמתו והתוכנית בוטלה.
השידור ברדיו העניק לאלוני חשיפה גדולה, אבל היא המשיכה גם בפעילות בתחומים אחרים. ב-1963 פירסמה את הספר "זכויות הילד במדינת ישראל", שנועד להביא לידיעת הורים, מורים, עובדים סוציאליים, רופאים וסתם אנשים את כל מה שנדרש כדי לקיים את החוק לטובת הילד. כתבה ב
מעריב על הספר במדור הנשים הסתיימה בפסקה הבאה: "עד כאן הכל ברור לנו ונראה שפיר. מה שמדאיג אותנו הוא: מנין לוקחים את המרץ והכוח לעבוד כך; לחבר ספרים ומאמרים מקצועיים, לנהל בית, לחנך שלושה ילדים, לעסוק בפוליטיקה ובענייני ציבור, להסדיר אלפי סידורים לחסרי יכולת, ועוד להספיק להיות אשת חברה ואשה נאה".
בשנים שהגישה את התוכנית הייתה אלוני גם פעילה במשמרת הצעירה של מפא"י. בימים ההם לא היה זה חריג שפעיל מפלגה, בעיקר ממפא"י, ממלא תפקיד ממשלתי בכיר או משדר ברדיו. אבל בשונה מאחרים, היא דיברה נגד. פעם העלתה, במאמר בבטאון המפלגה "הפועל הצעיר", הצעה נועזת לנתק את הקשר בין האיגוד המקצועי בהסתדרות, השומר על זכויות העובדים, לבין חברת העובדים, שהייתה לאחד המעסיקים הגדולים במשק. "אני יודעת שחצוף להציע הצעה כזו למפלגה סוציאליסטית שעניין ההסתדרות יקר ללבה", כתבה, אבל חייבים לעשות זאת במוקדם או במאוחר. זה קרה, לבסוף, במאוחר, עשורים אחר-כך.