אבי פניני, אורי אברהמי ודני מוג'ה - שלושתם בוגרי "בית צבי" ושחקנים ב"חאן הירושלמי" בעברם, חברו ליצור הצגה מבדרת עם עוקץ והצצה אל מאחורי הקלעים - לא מה שחשבתם. שם ההצגה - "חופרים" מרמז על "ירידות" שלהם איש על רעהו במשך החזרות, וגם במשך ההצגה. אתה יושב מולם, כשהבמה היא מחסן מכוער של תיאטרון, אליו הושלכו כמו חפץ עלוב, מהחדר בו בדרך כלל השחקנים מחליפים תלבושות ומתאפרים. הסיבה: הטלוויזיה הגיעה כדי לצלם את הכוכב הנודע (שאבי קושניר ממלא כאן את תפקידו דרך הרמקול המועבר מ"במה" למעלה אליהם למטה), ולשם כך נזקקו אנשי הטלוויזיה לחלל הפרטי של השחקנים. לעגם על הטאלנט, שבגלל שמו המושך קהל מעלים הצגות כה מסחריות - הוא בבחינת ביקורת נוקבת על כל מהלך התנהלות התיאטרונים הלכאורה "רפרטואריים". ככה, בלי מורא ומשוא פנים... מתערטלים מתסכולי נפשם העיקר במחזה אינו רק העלבון בהתייחסות אליהם. זה משהו הרבה יותר עמוק. הסיטואציה מצביעה על מה שקורה לרוב השחקנים בארץ, שאינם זוכים לכבוד הראוי למקצועם, ולתנאים נוחים ומקובלים כמו בכל העולם. ובלית ברירה הם מקבלים את הדין. כאן, בהצגה שכתב אורי אברהמי, שחזר לאחר הפסקה לצור מחצבתו - הבימה, ולמחזה שותפים גם שני העמיתים יחדיו, כאן הם מתערטלים ופושטים לעיני הקהל את הבגדים ואת תסכולי הנפש גם יחד. החלפת עשרות התלבושות במהירות הפנומנאלית, כשהם גם נכנסים לאופי הדמות אותה הם מציגים למעלה, מעידה על ניסיונם העשיר ויכולותיהם. הקטע של מוג'ה כשוטרת, מבריק ומצחיק במיוחד. כך גם אברהמי כאמו של השופט במשחק הכדורגל, קטע שמצחיק בכל רגע שנזכרים בו. שומה להזכיר, שפניני חזר גם הוא לשחק בשנים האחרונות בחאן הירושלמי, ומעניק בכך לקהל הזוכר את ביצועיו עוד מאז, את הניחוח האופייני של החאן הכה משובח. בין מציאות ביוגרפית להצגה משחקה של השלישייה כה מבריק ומשכנע, עד שאינך יודע מה המציאות והפרטים הביוגרפיים האמיתיים, שאכן שזורים במחזה, ומה היא ההצגה. אתה יושב באולם, ומרגיש שנכנסת לתוך המעיים שלהם, על כל הבעיות שהיו להם בעבר, בילדות ובהמשך. כמו למשל, פניני, שנשאר כיתה בילדותו, וחש בשל כך כמצורע, ורק כשהחל לבדח את כולם, הפך למרכז ההתעניינות; או אברהמי, הכה רגיש, שמשחק אלכוהוליסט כרוני בגמילה מתמדת; או מוג'ה, שילדותו ומוצא הוריו האיטלקים נמסכים בהצגה בקטע מרגש באיטלקית. ולמה באיטלקית? כי את נבכי הנפש אינו מסוגל לבטא בעברית... אפילו היעדרו באמת של מוג'ה בעשרים השנים האחרונות מהבמה, מוזכר אף הוא בטקסט. פשוט, שחקנים מעולים ההצגה לוקחת את הצופה הרבה מעבר למה שדמיין לעצמו, ולא כי חברי השלישייה הם כביכול לוזרים - כי הם כולם שחקנים מעולים. ועובדה היא, שלקראת סופה, שומעים את נעם סמל, מנהל התיאטרון הקאמרי, שואל אותם מה הם בדיוק רוצים תמורת הסרת האיום שהציבו לפתח היציאה מהתיאטרון? והם עונים: אנו רוצים שתפיק לנו הצגה, כשלשלושתנו תפקיד ראשי. ואז הוא עונה: נו, הרי זה מה שאתה עשיתם בשעה האחרונה...? והסוף מפתיע ביותר. הצגה משובחת, מבדרת, מעניקה לשלושתם את החשיפה הראויה לכישרונם, ולקהל ניתן עומק עם בידור כאחד. מומלץ ביותר.