אף שהמטבח היהודי של פעם עדיין פופולרי מאוד בארץ שלנו - ימיו, מן הסתם, בהחלט שאולים. המציאות של היום מוכיחה בעליל שלא נשקף לו עוד אופק רחוק. לפי שעה מחזיק אותו, ממש בציפורניים, דור שני של בשלנים מבית-אימא, אף כי על אש קטנה למדי, שרק לא חלילה ידעך במהרה.
אלא שאת האמת קשה להסתיר. ימיה של הקולינריה היהודית, המזרח-אירופאית, ספורים. אז לפני שהיא נעלמת כליל מן המפה הגסטרונומית - החלטנו להעניק קיתון של שבח למסעדת "קיטון" התל אביבית (דיזנגוף 145), המשמרת כבר שנים, באדיקות יתרה, את מורשתו של המטבח היהודי במיטבו. מסתבר כי ימיה של המסעדה המובחרת הזו כימי תל אביב הקטנה, והיה זה המשורר המיתולוגי אלכסנדר פן שהעניק לה את שמה עוד במחצית המאה החולפת.
ואכן, "קיטון" היא ממש תא קטן בליבו של רחוב, שהיה פעם פאר-רחובותיו של הכרך הגדול. מאז כבר הספיקו לזרום מים רבים בירקון ו"קיטון" ממשיכה, גם בממדיה הקטנים יחסית, לשמור על הגחלת הקולינרית היהודית לשמה. הגענו אליה לעת צהריים, על בטן ריקה ודי-מקרקרת, כשהתפריט שהוגש הבטיח גדולות.
כעונג הזה
פתחנו במרק מעורב של קרפלעך וקניידלעך, ששחו בו גם אטריות למכביר, ושהותיר אחריו טעם בצקי דומיננטי. החרתה החזיקה אחריו קציצה נדיבה של דג ממולא, שהייתה בהחלט ערבה לחיכנו, כשלצידה הוגשה חזרת חריפה.
אבל מה שבאמת הותיר אחריו טעם של עוד היה החמין המשובח של "קיטון", שהיה מורכב מבשר ומעיים, תפוחי-אדמה וביצת-חמינדוס. כעונג הזה כבר מזמן לא אכלנו. על התבשיל, שהוגש ביד נדיבה ביותר, ניכר שהוכן בידיים אמונות והוא הדיף ניחוחות שרק טשולנט גזעי עשוי להדיף. לרוויה שתינו גזוז של פעם ולימונדה סחוטה, עסיסית וטרייה.
הקינוח היה מעל ומעבר: קיגל-אטריות, בנוי למופת ומוצק כדבעי. לצידו הוגש לפתן-שזיפים מחייה-נפשות, ואספרסו כפול, שעשוי היה להיות מוצלח יותר. שילמנו לשניים 220 שקל והוספנו תשר של 12% לשירות סבלני ואדיב, כשאת "קיטון" זיכינו ב-9 מתוך 10 הנקודות של הסולם הקולינרי שלנו.