כולם מכירים את נושא האודישנים, והמריבות לגבי הליהוק המתרחשות עד שהקאסט הסופי נקבע. בספר של רבקה מגן היא מגוללת את שני נושאים: את החיים במציאות של קבוצת ילדים במסגרת החוג לדרמה, ההשתוקקות של הילד המועדף בדרך כלל לתפקידים הראשיים, לעומת החלטת המורה שבחרה דווקא בילדה החדשה בכיתה, המסוגרת והלא מקובלת. ובמקביל - את הקטעים מתוך המחזמר "אוליבר טויסט" האהוב על כל הילדים. גיל צ'רנוביץ הצליח להפליא (משימה שלרוב נכשלת) להפוך את הספר של הסופרת המצוינת ("הצמיד של אופירה") להצגה קולחת, מרתקת וברמה של תיאטרון רפרטוארי מהשורה הראשונה, ולא רק לילדים ולנוער. אנו צופים בקטעים מהחזרות על המחזמר "אוליבר", ובין-לבין, עדים לדרמה המתחוללת בתוך הקבוצה. הילדים-הנערים בגיל ההתבגרות, אוהבים אך מתביישים להודות בכך. ירון, שבדרך כלל זוכה בתפקיד הראשי, וכאן מתאכזב מרות שלא זכה בו - מפעיל את כוחו הפיסי, ומאיים על אורה שאוי לראשה אם תסכים למלא את התפקיד של אוליבר. עד כדי פציעתה. אורה, שתחילה שמחה לתפקיד, נסוגה, והמורה המאוכזבת, מטילה עליה להיות עוזרת הבימאי. כדי למלא את התפקיד - עליה לעשות חזרות עם ירון, שפצע אותה. היא מסרבת לערוך חזרות בביתה, והוא מסרב לעשות זאת בביתו. אך האינטואיציה שלה שיש דברים בגו, גורמת לה לוותר ולהזמינו אליה הביתה. מסתבר, שיש דברים בגו. כשהוא נחשף לבעיה שלה - הוא לאט-לאט נפתח, ומספר מהי בעייתו, ומילד בוטה, שתלטן ומאיים, הופך באישיותו הודות לה, לאחד שלא מתבייש בפגיעותו, והופך לאנושי וחביב. "אורה" - תימור כהן היפה ובעלת הקול הנהדר שכה מרשים בשירתה, היא בבחינת תגלית לקהל הרחב, ברגישותה והחום שהיא מקרינה. בעוד אביב קושניר כ-ירון, מצליח להפגין את השינוי הדרמטי באישותו, כשמנער אלים שכולם יראים ממנו, הוא הופך לאנושי ומלא רגש. בכך ניכרת פה הצלחת השחקנים הודות לשילוב עבודתם עם צ'רנוביץ הבימאי. כך גם כובשים את הצופים שאר חברי הקבוצה: רענן פז כ-עודד הביישן שאוהב את ליאת היפה (בת אל דלויה) אך לא מעז לומר לה או אפילו לכתוב לה את זה. לשם כך הוא נעזר בחנון הכיתתי, הילד הפייטן, שיכתוב לה פתקי אהבה פואטיים. משהו שמזכיר את "סיראנו דה ברז'ראק". אך בסוף גם הוא מתעשת, ומעז. את תפקיד החנון וגם את תפקיד פייגין הרשע מהמחזמר "אוליבר" ממלא אורי לייזרוביץ' המדהים. הבחור המצודד ביופיו, משנה בשניה את אישיותו כשהוא מכסה שאת פניו עם פוני וזוג משקפי ראיה, בעוד שעם פאה לראשו, כובע ותלבושת אותנטיים מתקופת לונדון במאה התשע עשרה, הוא זועם, מפחיד ומטיל את אימתו על הילדים אותם העביר קורס לגנבים. אורי הוא שחקן מוכשר כמותו לא רואים בכל יום, והופעתו היא המרשימה ביותר בהצגה, מבלי להמעיט בחיבור של כל שחקן ושחקנית אל הצופים בכנות משחקם... את תפקיד המורה דפנה החביבה וגם את תפקיד אמה החרשת של אורה, ממלאה נפלא שרון ליפקינד היפה. לגבי כולם - דמויותיהם על הבמה כה שונות מהמציאות, והכל הודות לעיצוב הדמויות בידי הבימאי, לעיצוב התלבושות בידי לירון גת, בתפאורה מצוינת של פרידה שוהם, עם הכוריאוגרפיה של נדב צלנר, והתאורה של אורי מורג. אך מכולם, המוזיקה המקורית שכתב למחזה בן זיידמן, תורמת ביותר להצלחה של המחזמר, שאת שיריו מבצעים כולם בשלמות. הלקח הטמון בהצגה והנמסך בעלילה ובהתפתחותה הוא: החובה להבין את האחר ולהתחשב בו, והצורך להיות אנושי, שהוא הגורם שמשנה את כל מירקם היחסים בין בני האדם, ומביא לאושר ולסיפוק. ההצגה נצפתה בשקיקה ע"י דניאל וגלעד, יותר מכל הצגה או מופע כלשהם, או מכל תוכנית ריאליטי נבובה שהם ניזונים ממנה לצערי בבית. הצגה זו היא המזון הרוחני הראוי ביותר לצפיה לילדים בגיל 8 עד 12 (בלי להתחכם ולהביא תינוקות שרק מפריעים).ניתן לשער עד כמה הקהל רותק - מכך שלא נראו במשך ההצגה שום הבהובי טלפונים שנפתחו לקריאת הודעות או לשליחת מיסרונים. הפלא ופלא. האם הקהל הישראלי השכיל, או שמא זו רק הודות לאיכותה של ההצגה שלכדה את כל שרעפי הצופים?