"ביום ראשון ב-14 לחודש דצמבר 1941 נקראו כל יהודי חרקוב לעזוב את בתיהם ולהתייצב במפעל הטרקטורים שבקצה העיר. סיפרו להם שהם הולכים לעבוד". כך נפתח הקליפ ליצירה החדשה שנכתבה לזכרם של למעלה מ-15,000 יהודי העיר חרקוב שצעדו אל מותם, "אל דרוביצקי יאר".
בסוף שנת 1941 נקראו כל היהודים הנותרים בעיר חרקוב שבמזרח אוקראינה לעזוב את בתיהם ולהתחיל לצעוד אל מפעל הטרקטורים שבקצה העיר. סיפרו להם שהם הולכים לעבוד, אך בעצם אותו מפעל היה להם למחנה הריכוז בדרכם האחרונה. בכל בוקר נבחרו כ-300 יהודים לצעוד בכפור מזרחה, אל דרוביצקי יאר. כשהגיעו היו עומדים מול הבור וכשהם עירומים ומלאים פחד המתין כל אחד לירייה שלו. את הילדים זרקו בעודם חיים אל הבור, כדי לחסוך כדורים ובאנחה שאלו כבר ימותו מהכפור העז. כך היה בכל יום עד לחיסולם של כל היהודים שנותרו בעיר.
אני לומד ועוסק באופרה, הלחנה, נגינה ומשמש כחזן בבית הכנסת בעיר חרקוב. כבר מספר שנים אני מגיע אל הגיא בכדי לומר את תפילת "אל מלא רחמים" בטקסי יום השואה. במשך אותם שנים גילינו שבעצם מעטים בארץ יודעים את סיפור השמדתם של יהודי חרקוב ועוד יותר הפתיע לגלות שרבים מתושבי אותה העיר אינם מודעים כלל לקיומו וסיפורו הטרגי של אותו מקום.
המציאות הזו שמלווה בתופעת האנטישמיות שמתחזקת ברחבי אוקראינה בתקופה האחרונה, דחפה אותנו לכתוב את המוזיקה והמילים לזכרם של אותם יהודים. כשסיימנו, לקחנו את היצירה ונתנו למוזיקאים מהעיר להאזין ולומר את תחושותיהם. אותם אנשים אינם יהודים ואינם שולטים בשפה העברית ידעו להרגיש, לכוון ולהסביר את התחושות המדויקות וההתרחשויות שניסיתי להעביר בכל שלבי היצירה.
עם התגובות בחרנו לנסות ולפרסם את אותה יצירה גם בקרב יהודי הארץ ולשם כך לקחתי את בני ואת חברי דמיטרי, צאצא לאחת ממשפחות נרצחי דרוביצקי יאר ויצאנו לצלם קליפ בשיתוף פעולה עם המוזאון שבמקום. במינוס עשרים ושמונה מעלות עם רוח בלתי אפשרית יצאנו כשדמיטרי צועד עם כינור באותם שבילים שצעדו סבו וסבתו ב-1941 אל דרכם האחרונה. לפניכם התוצאה.