הֶלְנ'שֶן הייתה בתו האהובה של קרל שטרן, בנקאי אמיד מברלין מידידיו של הברון דה-רוטשילד. ראשה היה עטור תלתלי זהב ועיניה תכלת. כולם כינו אותה פופשֶן, ואכן דומה הייתה לבובת פורצלן, והיא ידעה היטב לנצל את יופייה.
בליל הסדר 1914, התכנסה משפחת שטרן הענפה בביתו של אביה. היו שם דודה של הֶלְנ'שֶן, גוסטב שטרן, אישתו וששת ילדיו ופריץ, דודה האחר, רעייתו וארבעת ילדיו, וכולם הסבו לשולחן ערוך בכלי אוכל מפוארים, פמוטי כסף מפות תחרה, מפיות צחורות מעומלנות בחובקי כסף, ויין משובח בקנקני קריסטל. בתוך כל המהומה שהשתררה כאשר ילדי המשפחה חיפשו את האפיקומן, לא הייתה פיפשן ביניהם. היא ניצלה את הרגע ומיהרה להתיישב על ברכיי הדוד פריץ שחיבק אותה ונתן בידה כמה מרקים. הוא ליטף את לחייה, טפח על גבה ואז הזדרזה אל הדוד גוסטב, שאלה אותו במתיקות לשלומו והתיישבה גם כן על ברכיו. הוא נשק לראשה הזהוב ושאל בחיבה:
"פיפשן, מה תרצי מתנה לחג?"
"לא כלום", ענתה בענווה
"את בטוחה? קחי כמה מרקים, ותקני לך משהו נחמד".
"תודה, אוֹנקל גוסטב". היא נשקה על לחיו והסתירה את המטבעות בכיס שמלתה החגיגית.
רק למחרת נודע להוריה על המגבית שהילדה יזמה לעצמה. הם נזפו בה ודרשו שתשיב את הכסף לדודים ושתתנצל בפניהם. הלנה נפגעה מאוד: "הרי קיבלתי את הכסף במתנה", זעקה. "קיבלת בתמורה על כך שישבת על ברכי הדודים שלך, תחזירי את הכסף מיד. וגם, לא תצאי מהבית עד סוף החודש".
הלנה פרצה בבכי תמרורים. מידי פעם הציצה לראות את פני אמה, שאולי הבעתה התרככה. אולם דבר לא עזר. בלווית אמה הלכה לכל אחד משני הדודים, החזירה את הכסף והתנצלה בבושת פנים. היא לא שכחה את ההשפלה ומאז ובכול שנות ההתבגרות שלה מעטה לשתף את אמה בסודותיה. לא סיפרה לה כיצד פגשה את פרנץ, חברה הראשון ואיך התערבה עם חברתה מרתה שהיא, הלנה תשיג אותו ראשונה וכך היה.
יום יום היה פרנץ מחכה לה, שולח מכתבים ואינו מקבל תשובה, אך דווקא מאז שכבשה את ליבו, מאסה בו. רק הני האומנת הייתה אשת אמונה וסודה. אישה עגלגלה, עבת מתניים, שיערה כהה, קצר ותמיד מסורק לאחור. עיניה חומות, רכות, ושפתיה בשרניות, מגע כף ידה קטיפתי ומפייס. תמיד עסוקה במטבח, לבושה בשמלה כהה, עליה סינר צחור מעומלן ולרגליה הקצרות נעליים נוחות שחורות ומבריקות. למרות כל עיסוקיה תמיד מצאה זמן ללטף את ראשה של הלנה, להקשיב ולחבק אותה. הני הייתה חברתה הטובה ביותר.
מושא אהבתה הראשון של הלנה לא היה נער בן גילה. כשהייתה בת שש עשרה העריצה את המורה שלה לתיאולוגיה, דוקטור הרברט קאופ. בתחילה כמעט ולא הבחין בכך הרברט קאופ, גם כשמידי פעם מצא במגירתו מכתבים בכתב יד ילדותי.
יום אחד נשאר לעבוד עד שעה מאוחרת בחדר המורים כשהלנה נכנסה על קצות אצבעותיה ונעמדה מאחוריו. למרבה הפתעתו, כשהסתובב היא נצמדה אליו, הניחה את ראשה על חזהו ופרצה בבכי. הרברט קאופ היה אדם מאופק ומופנם ולא ידע איך להגיב על התפרצותה הרגשנית של הלנה שהתוודתה על אהבתה הנואשת אליו.
הוא ליטף את שערה ברוך וניסה להרגיע אותה, תחילה במילים:
"מיין קינד, את יודעת, אני מאוד מחבב אותך, את תלמידה טובה מאוד"
"לא לזה התכוונתי..."
"אני מבוגר ונשוי ויכול להיות אבא שלך..."
"זה לא משנה לי" היא נתלתה על צווארו וכסתה את פניו בנשיקות.
בשבועות הבאים השתדלה הלנה להישאר כמה שיותר מאוחר בכיתה להפתעתם של הוריה ששמחו על חריצותה. גם הרברט קאופ נשאר מאוחר.
"מיין אנגל, מיין אנגל", לחש וליטף אותה בכול גופה.
"אני חולמת עליך ואוהבת אותך".
ושוב היה הרברט נכנע, אוסף אותה בין זרועותיו, נושק ללחיה ולצווארה עד שהייתה עוצמת עיניה.
הסימנים הראשונים להיריונה החלו להיראות כעבור חודשיים והלנה נאלצה לגלות את סודה בפני אביה ערב אחד, כשחשבה שמצב רוחו נינוח. הֶר שטרן האדים מרוב מבוכה ומרוב כעס על הדוקטור והודיע שבדעתו לתבוע אותו על התנהגות מגונה לתלמידתו, אך על-מנת למנוע שערורייה הוא שלח אותה לקרובי משפחה בלוצרן, שם תוכל לגדל את הילד ללא מבוכה. מאוחר יותר כאשר המצב החמיר בברלין עברו בני המשפחה גם הם ללוצרן. לפני שנפטר הודיע קרל שטרן להלנה בתו יחידתו כי הוריש לה סכום נכבד והיא החליטה לפתוח דף חדש בחייה ולגדל את מיכאל בנה בארץ ישראל.
היא מצאה את מקומה המתאים ברחוב הקשת ברמת גן בחברת יוצאי גרמניה, החליטה להשקיע שם חלק ניכר מכספה ובנתה, בחלקה שרכשה מהקבלן ברנובסקי, פנסיון שישרת את קהילת הייקים ויקיים אותה, את בנה ואת האומנת הני.
היא צבעה את קירותיו החיצוניים של הפנסיון בירוק ומבעד לשער המפורזל, שנצבע אף הוא בירוק נשקפה רחבת בית הקפה-מסעדה. שם הציבה הלנה שולחנות עגולים עם מפות משובצות אדום-לבן ואגרטל קטן לבן עם פרח ובימי שישי ושבת פרשה מפות לבנות. מתחת לעצי אורן ענפים העמידה עוד שולחנות וכסאות גן מתקפלים צבועים גם הם בירוק ושמשיות קנבס בצבע בז'. מלצרים הגישו לאורחים שניצל וינאי עם פירה ואפונה וגזר ופלח לימון ליד, או נקניקיות עם כרוב כבוש ותפוחי אדמה צלויים בשמן עמוק בצד סלסלה עם לחמניות טריות וקערית חרדל קטנה - וכמובן תמיד מלווים בבירה או בשפריץ, יין לבן עם סודה.
אחרי הארוחה התרווחו הגברים בכורסאות עור בחדר הקריאה האפלולי שתמיד היה מואר במנורות קיר. מתחת למאווררי תקרה מאוושים, עישנו סיגרים קינחו בקוניאק וקראו עיתונים שהיו מוחזקים במסגרת עץ והחליפו דעות על אירועי היום בארץ ובעולם.
נשותיהם שנותרו בגינה נפנפו בעדינות במניפות משי אלגנטיות, חיוו דעתן על חנויות המודה ועל החדשות האחרונות שהגיעו מקרובי משפחה באירופה. ברקע נשמעו מהפטיפון ואלסים של שטראוס שנועדו להנעים את שעת הקאפה אונד קוכן, קוכן מִיט שטרויזל, קזה-קוכן או אפפל-שטרודל מיט שלאגזאנה.
הלנה הייתה עומדת מחוייכת בשער, לוחצת ידו של כל אורח ואורחת, מלווה אותם לשולחן וקוראת למלצר לקבל הזמנה. לאושרה לא היה גבול. אורחיה חזרו ושיבחו את האווירה ואת האוכל. במשך השנים גדלה אוכלוסיית הייקים ברחוב ופרנסה לא חסרה לה.
מיכאל גדל כצבר לכל דבר. הוא היה נער בהיר-שיער, תמיד יצא מהבית מסורק עם שביל בצד, עיניו ירוקות ומלוכסנות מעט וגומה עמוקה בסנטרו. הוא אהב להסתובב בסנדלים ובמכנסי חאקי קצרים ונחשב לחתיך בכיתתו. כשהיה חוזר ממשחקיו ונכנס בשער הפנסיון הייתה אישיותו משתנה לחלוטין: דיבר בנימוס, מילא כל שליחות שאימו הטילה עליו, צחצח את כלי הכסף ניגב את הכוסות ואז העמיד אותם בשורה והפיק מהם צלילים, באמצעות כפית.
בשנה הראשונה התעסקה הלנה בפנסיון בכל שעות היום ולפעמים גם בלילה. היא דאגה לכל דבר וכמעט שלא נעזרה באיש במה שנגע בבעיות הארגון והניהול. הפנסיון גזל את כל זמנה ולא הותיר לה פנאי לטיפוח קוסמטי. רק על אסתר הספרית לא ויתרה והייתה מבקרת אצלה בכל יום שישי במספרה שלה ברחוב הרב קוק. מכיוון שכל מעייניה היו נתונים לשרות האורחים, כמעט ולא השגיחה במבטים שהיו נשלחים לעברה. ובכל זאת, שמה לב שמזה זמן-מה מגיע לגינת הפנסיון ג'נטלמן מסוים, גבה-קומה, תמיד עם מטפחת צחורה בכיס המקטורן האפור שלו. כשהתיישב היה מסיר את כובעו ומגלה את שיערו הכסוף והמלא. פניו היו מגולחים למשעי וחריצים עדינים מצידי עיניו ובמצחו. הוא נהג להגיע בשעות אחר-הצהריים המאוחרות והיה מתיישב בצילו של עץ האורן, מצית את מקטרתו ומעיין בעיתון.
הלנה הבחינה בו מהמטבח והייתה ממהרת לשלוח את המלצרית עם עגלת העוגות. לרוב היה בוחר בעוגת התפוחים עם קצפת והיא הייתה מוסיפה כדור גלידה וניל, קנקן קפה מוכסף וספל פורצלן עדין. הלנה חשה שנוכחותו של הג'נטלמן תמיד נעמה לה ועל-אף שמעולם לא התקרבה אל שולחנו ורק ראתה אותו מתוך המטבח, תמיד חכתה לשעה שבה יופיע. כאשר יום אחד אחר להגיע, שלא כמנהגו, הייתה נסערת ולא מרוכזת בעבודתה עד שבא, שלף את מקטרתו וריח הטבק התפשט והגיע עד לנחיריה.
הלילות עברו על הלנה בשינה עמוקה. כבר בשעות הערב המוקדמות הייתה מותשת ונרדמת מיד כשהניחה את ראשה על הכר. אבל, מאז אותו היום שבו אחר הג'נטלמן להגיע וזכרון ריח הטבק המשכר נותר באפה, נדדה שנתה.
הג'נטלמן, זה שהיה למעשה פרופסור דוקטור קרל היינץ הופמן, שופט מחוזי בתל אביב, תהה לעיתים קרובות מי הבעלים של המקום הקסום הזה שבו חש כל כך בנוח.
יום אחד התענין אצל המלצרית וכאשר זו הצביעה לעבר הלנה במטבח, קם ממקומו, נכנס, קד קידה, הציג את עצמו. הלנה הסמיקה עד שורשי שיערה. היא מיהרה לנגב את ידיה בסינרה במבוכה רבה ורק אחר כך הושיטה לו את ידה, כשליבה הולם בחוזקה.
פרופסור הופמן ביקש אותה לשבת אצל שולחנו והזמין על חשבונו ליקר אבוקה עבור הגברת ולעצמו ג'וני ווקר שחור. הוא החמיא להלנה על גיזרתה החטובה, על שיערה הגלי הבהיר ועל עיניה היפות, שלמעשה היו מעט קרובות זו לזו, דבר שהקנה לה מראה מסקרן ומושך במיוחד.
הלנה, שמזה כמה שנים לא בילתה בחברתם של גברים, לא ידעה את נפשה. השופט הופמן הקסים אותה באישיותו ובמראהו. הוא נראה לה איש חכם ודימתה שאפשר לתת בו אמון ושיעמוד לצידה בכל שעה קשה וגם בחיי השיגרה והיא חשה נינוחה ורגועה במחיצתו. כאשר כעבור שבועיים הזמין אותה באופן רשמי לצאת איתו לקונצרט- לא היססה כלל. מאז אותו הערב עשו להם מנהג לצאת פעם בשבוע, בערב קבוע ולבלות ביחד, לפעמים בקונצרט, פעמים לקולנוע או להצגה בהבימה או טיול בשפת הים עם קפה וריקודים. היא אהבה את הדרך שבה התייחס אל מיכאל, כאל בוגר כמעט שווה לו. השניים נהגו לשוחח על תחביבים משותפים, בעיקר איסוף בולים ומטבעות ממדינות שונות. קרל הציג בפני מיכאל את האוסף שלו וניהל איתו עסקות חילופין. מיכאל נכבש בקסמו והלנה הייתה מאושרת לראות את השניים ביחד, במיוחד משום שקודם לכן הייתה מוטרדת מהיעדר דמות אב בחייו של מיכאל.
יום אחד הזמין את הלנה לבלות איתו בבר בחוף הים של תל אביב. המקום היה מלא בקצינים בריטים. פרופ' קרל היינץ הופמן נהנה להחליף איתם משפטים באנגלית המצוחצחת שלו והקצינים, כשנודע להם שקרל שופט במקצועו, פנו אליו בתואר "כבודו". הלנה הייתה מאוד גאה בו ושילבה את זרועה בזרועו. מאוחר יותר השמיעה התזמורת טנגו והשניים קמו לרקוד בין כל הזוגות. הלנה נצמדה אליו וחשה בפעם הראשונה שהיא נמצאת סוף-סוף בחברתו של אהוב אמיתי.