"בניגוד ללח"י, שדגל בהרג חיילים ושוטרים בריטיים, כאמצעי להשגת המטרה - הארגון ביצע פעולות בעלות אופי צבאי. להוציא מכלל זה פעולות תגובה על תליות - הארגון לא הציב הרג בריטים כמטרה. מה שמעניין הוא, שבלחימה השוטפת (שכונתה בזמנו 'צמחוניות', על-ידי הלח"י), נהרגו יותר בריטים מבכל סדרת הפעולות של הלח"י. הדבר נבע מהיקף מלחמתו של הארגון.
המקרים היחידים, שבהם ביצענו פעולות על-מנת להרוג, היו פעולות תגובה לאחר תליות. בין אם זה התבטא בתליית הסרז'נטים או בפיצוץ רכבת על חייליה ליד רחובות. בכל הפעולות האחרות, אם נפלו חללים מקרב הבריטים, הדבר נבע מהתקפות על אוביקטים שלטוניים. אינני טוען, שסיכנו עצמנו, כדי לחסוך חייהם של חיילים בריטיים. זאת לא עשינו, הגם שהיינו נוהגים לשגר אזהרה מראש לפני פיצוצו של אוביקט זה או אחר. אישית, הזדמן לי יותר מפעם להרוג עשרות ואולי מאות בריטים, שעה שהיו חסרי-יכולת מגן - אך מעולם לא עשיתי זאת וגם לא חשתי כל צורך בכך. המקרים היחידים, שיצאנו, כדי להרוג - היו בתגובה לתליות.
לא הייתי שלם בזמנו (וגם היום, לא) עם שני דברים: מדיניות ההבלגה, שנקטנו בתקופת ה'סזון', מדיניות ששילמנו עליה בדם, בסבל, ובאבדן חרותם של טובי אנשינו ומפקדינו. וכשאני מדבר על מחיר הדמים, כוונתי גם למחיר, ששילמנו כולנו - עקב כך, שהמדינה לא הוקמה בגבולותיה ההיסטוריים. וזאת, לדעתי, בראש ובראשונה, משום שהורחקנו מכל עמדה שלטונית באותן עתות הכרעה גורליות. סברתי אז, ואני משוכנע גם היום, שהיה זה אחד ממחדליו הגדולים של הארגון, שלא נאבק להגיע לשלטון. כל ארגון אחר של לוחמי-חופש בעולם היה מנצל את עמדת הכוח, שהגיע אליה, תוך כדי מלחמה אקטיבית, כדי לחזק את מעמדו הפנימי.
אני חושב שהרבה מחתרות ביצעו פעולות ראווה כלפי האויב האמיתי, כדי שבבוא יום השחרור, יתייצבו הם בראש הפירמידה. הארגון עשה באופן הפגנתי את ההפך מזה, והתוצאה - בלי להזכיר את העוול, שנגרם לכל לוחמינו, שהורחקו בכוח מכל עמדת-מפתח במדינה - שפיכת-דמים מיותרת, כדי להגיע לגבולות המדינה של היום; יכולנו להגיע לכך בתום מלחמת הקוממיות ולא כעבור עשרים שנה." (ראיון עם ש. לב-עמי, 1970).
כיצד הצטיירה דמותו של גידי בעיניו של מנחם בגין?
"שתקן, עקשן. אהוב על כולם. עניו, אהב את המעשה; שנא את הפרסומת - כזה היה גידי שלנו," הוא מתארו: "לו ראית אותו, מעולם לא היה עולה על דעתך, כי צעיר צנום וצנוע זה כתב, במו ידיו, דפים שלמים בהיסטוריה הצבאית של עמנו. מניין בא גידי? הוא היה פעם ב'הגנה'. הרעיון הביאו אלינו…
עול ימים היה - עדיין לא יצא משנות העשרים שלו - שעה שקיבל את הפיקוד על מחלקת התכנון הצבאי של הארגון. את אשר עשה הצעיר המופלא הזה, שכישרונו הצבאי גובל ללא ספק בגאוניות, יזכרו הבריטים כל עוד תישא אותם האדמה. החרמות הנשק הגדולות והנועזות ביותר היו פרי מחשבתו, או מעשי ידיו: פריצת כלא עכו, מלון המלך דוד, השמדת המטוסים ושדות-התעופה הצבאיים, בראש ובראשונה - בקסטינה, שם הושמדו למעלה מעשרים מפציצים כבדים - כל זה תוכנן על-ידי גידי. הוא היה הרוח החיה בכל הפעולות הללו. הוא היכה בבריטים מכה גדולה (יחד עם שמשון, מפקד פעולת עכו) בתקופת המצב הצבאי. גדעון הוא שזכאי לשאת, אחרי שמעון מבית החשמונאים, את השם כובש-יפו …" מנחם בגין ("המרד" עמ' 112-106).
יצחק שמיר: "שמו של גידי הלך לפניו, ועד למקום גלותנו באפריקה הגיע. תמיד, בשיחות אודותיו, שבו ועלו כושרו הטכנולוגי המעולה, כוח ההמצאה שלו ומנהיגותו האמיצה בקרב. בטוחים היינו, שגידי ימצא את מקומו בצבא וישתלב בתפקיד בכיר ביותר. כולנו הצטערנו והתרעמנו על שזה לא קרה. בגין דיבר עליו בהערצה וראה בו גאון צבאי, שלא הזדמן לעם-ישראל להפיק ממנו את מלוא התועלת. אני חוזר ואומר, שפעולת המחתרת, המחתרת הלאומית - היא שהביאה את הבריטים להחלטה שלהם, לעזוב את הארץ. אין לי כל ספק, שמה שהשפיע עליהם בכיוון זה, מה שהשפיע על דעת-הקהל הבריטי, על אנשים חשובים בפרלמנט הבריטי - היו הפעולות המלחמתיות נגדם, ביניהם - מלון המלך דוד, התקפות על שדות-תעופה, על בנייני הבולשת, שחרור אסירי עכו, ולבסוף, הפעולה האחרונה של תליית הסרז'נטים - הדברים האלה, עם כל אכזריותם ועוצמתם - הם אשר אלצו את בווין ואת חבריו לעזוב - נגד רצונם - את ארץ-ישראל." יצחק שמיר (ראיון עם עברון 1997).
פרופסור משה ארנס: "עמיחי פאגלין היה ממש גאון בכל הקשור לפעולות צבאיות. ביכולת שלו לחשוב במושגים לא אורתודוכסים, במציאת פתרונות, שאיש אחר לא היה מעלה על דעתו. צה"ל, לדעתי, הפסיד אדם, שיכול היה להיות, צריך היה להיות רמטכ"ל, וכיוון שבא מהאצ"ל, לא ניתנה לו ההזדמנות להתגייס ולהגיע לעמדה הבכירה ביותר, שאין לי ספק, שהיה מגיע אליה, לו היה משרת בצה"ל.מדי פעם היו לו רעיונות והברקות לא אורתודוקסיים, ותמיד כדאי היה להאזין להם, גם לגבי נושאים, שלא היו בתחום עיסוקו היומיומי. הוא לא היה מהנדס במקצועו - אך עסק בעניינים הנדסיים וטכניים בהצלחה לא קטנה, בלי שהייתה לו ההשכלה הפורמלית לכך.
בתקופה, שבה שירת כיועץ ראש-הממשלה לענייני טרור, שימשתי יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון, ואני יודע, שבמערכת הייתה הפתעה וגם מידה מסוימת של זלזול, כשבגין מינה את גידי לתפקיד. היו רגילים שלתפקידים כאלה ממנים אנשים שבאו מה'מוסד', אלופים בצה"ל, העיקר, מתוך המערכת. הם לא הכירו אותו ולא ידעו את עברו ואת יכולתו. אולם מהר מאוד נוכחו עם מי יש להם עסק, ובתקופה הקצרה, שהסיפק לשרת שם - תרם רבות לביטחונה של המדינה." (ראיון עם עברון – 1996).
אל"ם מיל. יהודה נאות גלובמן: "עמיחי. שיער שחור, עיניים עמוקות, פנים של נזיר. לא דיבר הרבה. עשה עלי רושם רב מאוד. הרושם הזה נשאר…הוא היה איש מיוחד. ראשית - היה אמיץ ללא חת, מעט מאוד אנשים, שהכרתי בחיי, היו אמיצים כמוהו. זה התבטא בכך, שלא ידע מה זה פחד. מבחינתו - כל דבר היה אפשרי; מבחינתו - אי-אפשר היה להיפגע, וגם לא הייתה לכך חשיבות. להיאסר לא בא בחשבון, זה לא יכול לקרות לו, וגם לא לאיש מאתנו. ואין דבר, שלא ניתן לעשותו, אם רק נשכיל לעשותו נכון, במרץ ובאמונה. זאת ועוד: בעיני הוא היה מעין נזיר כזה. נזיר … גבוה, שחור, פנים מצומקות, שתקן, כמעט זועף. ועם כל זה, כשהיה מחייך, כשהיה 'מרביץ' איזו בדיחה מהצד - זה היה משהו!
הוא היה שונה מאתנו. חושבני, שעצם העובדה, שהוא בא אלינו מ'הצד השני', הממוסד, עם הערכים של היישוב המאורגן, עם התפיסה הסוציאליסטית דאז, למרות שהגיע מבית אמיד, לא פרולטארי, הייתה בו מין ישראליות כזו, מין פשטות, קצת זרה למחנה שלנו, בעל הגישה הז'בוטינסקאית של ה'הדר'. גישה, שהמסורת היהודית, הדת היהודית, הטביעו עליה את חותמן. בניגוד לגישה הרבולוציונרית (של המהפכה הרוסית) שאימץ ה'צד השני'. היינו אולי יותר יהודים ממנו, אולם הוא היה יותר ישראלי מאתנו. ולכן, במידה מסוימת חשנו קצת 'זרות' בקרבתו, אולי משום שהיה משכמו ומעלה, משום שהיה אמיץ יותר ובעל-מעוף. אולי מכאן נבע השוני. ואם באים לנתח את פעולותיו הגדולות, בפרספקטיבה של אותה תקופה דלת-אמצעים, שהכול היה בה פרימיטיבי ווינגייט נחשב לאליל מבחינה אסטרטגית - אינך יכול, שלא לחוש בגאוניות של אותו מפקד נועז ורב-תושייה - ובלי להמעיט חלילה כהוא זה בחלקם של יתר המפקדים בארגון, ובתרומתם להצלחת המרד - אינך יכול, שלא להודות, שהאיש, שהגשים את אותו 'מרד', הלכה למעשה - היה גידי. יש בכך, כדי להסביר, אולי, את דחיקתו מהחיים הפוליטיים ושיבתו לחיים האזרחיים, שעה שכולם, בחרו בקריירה פוליטית. הוא כאילו יצא מן המחנה, כאילו לא היה שייך אליו. הוא מילא את חלקו - ויצא ממעגל המשחק. בחינת 'הכושי עשה את שלו - הכושי קם והלך…' גידי היה ונשאר דמות הירואית יוצאת-דופן, גבוה משכמו ומעלה מכל היתר, שהגורל הציבו באחת השעות המכריעות של המאבק בראש הפירמידה של המלחמה בבריטים. וכשזו נסתיימה - נסתיים גם תפקידו.
צה"ל של היום אינו יכול לקלוט אדם כמו עמיחי ולתת לו תפקיד מרכזי. צה"ל הוא מכונה גדולה, משומנת, הפועלת על-פי דפוסים מוגדרים. בצה"ל אין מקום לרבולוציונר עם רעיונות מהפכניים, אין מקום לאינדיבידואליסט בנשמתו, שאינו מסוגל לקבל על עצמו מרות וכפייה מחשבתית. אנשים, כגידי, אין להם מקום בצה"ל של היום.
צה"ל של 48' – זהו סיפור אחר. בצה"ל של 48' גידי יכול היה להיות אחד המפקדים המעולים, בפיקוד-שדה או בתכנון פעולות. אף כי אין ספק, שהיו מקצצים בכנפיו. ברייה כזו לא יכולה הייתה להיות במנגנון כה גדול ומורכב. כמו שוינגייט לא היה מתאים להיות במסגרת של הצבא הבריטי, הוא היה מפקד וקצין מעולה לתפקידים מיוחדים. הוא היה פולט את עצמו מצה"ל - זה לא היה בשבילו. זוהי, לפחות, דעתי אני. נפשית - הוא היה אינדיבידואליסט, הוא לא היה מתפשר עם שום דעה, שאינה תואמת את רוחו ואת קו מחשבתו. ובמכונה כמו צה"ל, לא יכול היה למצוא את מקומו." (ראיון עם עברון 1997).
יצחק פאגלין, האח הבכור: בעמיחי הייתה אש בוערת, אבל האש הבוערת הייתה פנימית. הוא לא היה, בדרך כלל, איש נאומים. אבל הוא הלהיב אנשים בכושר הביצוע העצום שלו, בדבקות במשימה ובכישרון. לאחר פטירתו קיבלתי מכתב מחבר המתגורר כיום בשווייץ ובשעתו היה חבר באוהלי הפלמ"ח: "אתה אינך יודע", כתב, "באיזה הערצה דיברו עליו אצלנו… אף פעם לא דיברתי אתך על כך, אך דע לך, שבערבים, לאור המדורה, באוהלי הפלמ"ח, גידי היה נושא שיחתנו יותר מפעם…ודיברו עליו בהתפעלות, על קצין המבצעים של האצ"ל…" (ראיון עם עברון)
יצחק אבינועם - מפקד מחוז ירושלים בתקופת המחתרת: "גידי היה גאון בדרך ובצורה, שבה תכנן את המבצעים. ההגדרה המאפיינת את דרך חשיבתו: 'באם רצונך לנצח את האויב - הקדם אותו במאית של שנייה. אתמקד במבצעים, שגידי הכין, תכנן, ועל חלק מהם פיקד ישירות. הייתי אומר, ש"אניות הדגל" בתקופת גידי, גם מבחינה היסטורית, היו: פיצוץ מלון המלך דוד, פריצת כלא עכו, ותליית הסרז'נטים. בפיצוץ מלון המלך דוד החלה, למעשה, הספירה לאחור של עזיבת הבריטים את הארץ. הפעולה השנייה, הפריצה לכלא עכו. שילוב מתוכנן של כוחות קומנדו, תחכום על-ידי הסוואה, שילוב של מודיעין, של מציאת נקודת-תורפה, 'בטן רכה', שדרכה פרצו פנימה, וניצול הניסיון של הלוחמים, החלק ההסוואתי - כל זה יחד מציין את פעולתו של גידי, שהוא היה האחראי כמפקד הפעולה, לא פיקד, אבל תכנן את הפעולה.
'הקש ששבר את גב הגמל' היה, ללא ספק, תליית הסרז'נטים. ההחלטה והביצוע: החלטה קשה עד מאוד, וביצוע עוד יותר קשה. והתוצאה הישירה: הפסקת התליות של לוחמים, לוחמי האצ"ל והלח"י בארץ.
אליזבט מונרו, היסטוריונית בריטית ופרופסורית באוקספורד, מצטטת מברק, ששלחו השלטונות הבריטיים לשר-המלחמה הבריטי ולמפקד הצבא במזרח-התיכון - יומיים לאחר תליית הסרז'נטים. באותו מברק ניתנת ההוראה להכין את הכוחות ליציאה מארץ-ישראל ולהסיג אותם לעבר המחנות במצרים. מי שמנתח את המצב, יכול להסיק מהעובדות החשובות והפשוטות האלה, מהממד הגדול והעצום של שלושת המבצעים האלה - שכאמור, תכנן אותם גידי, וכקצין מבצעים היה אחראי לביצועם - את חלקו בסילוקו של השלטון הזר מארץ-ישראל." (ראיון עם עברון 1996).